גילוי לא נאות: יותר מחמישים שנה אני צורך בכמויות גדולות את התקשורת הממוסדת בישראל, הכתובה והמשודרת; בגלל התחביב, בגלל המקצוע. לפעמים נדמה לי שכבר ראיתי ושמעתי הכול, אבל אז היא שוב מצליחה להפתיע אותי. למשל, מאז סגירת הקלפיות במוצאי 1 בנובמבר.
מילא הבכי, הנהי והתבהלה העצמית. זהו נוהל פולחני קבוע בכל פעם שבה הימין גובר על השמאל באצטדיוני הדמוקרטיה (אגב, הוא מעולם לא תפס את השלטון בכוח). אבל הפעם ההתגייסות מוחלטת והמילים קודרות באופן יוצא דופן. כמעט כל הכותבים הבולטים והמגישים הוותיקים מתגייסים לבשר את הגעתו של אסון לאומי כבד, חורבן בית ראשון ושני גם יחד. כפולות העמודים הראשונות בעיתונים וכותרות המהדורות המרכזיות מוקדשות להפיכתה הקרובה של ישראל למדינת הלכה או למדינה דו־לאומית, לשוד קופת המדינה בידי החרדים ולהשמדת מערכת המשפט. "הם ירסקו את הדמוקרטיה הישראלית", התריע השבוע ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד, כאילו היה עדיין בעל טור מתלהם בידיעות.
במוקד הקינות עומדת פסקת ההתגברות. השמאל מתקשה לוותר על המנגנון הגאוני שהעניק לו אחיזה נאה בהגאי המדינה גם כאשר הוא נמצא רשמית באופוזיציה – בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. אף שאיש אינו מציע כעת לוותר כליל על שירותי בג"ץ, אפילו לא טלי גוטליב, עצם האפשרות של הבהרת סמכויותיו מול הכנסת והממשלה מחרידה את פרקליטיו הרבים בתקשורת. הם מטיפים להמשך שלטונו הנשען על מחטף היסטורי: חוק יסוד שעבר ב־1992 בכנסת ה־12 לאחר התפזרותה, תוך הסחת דעת של הח"כים עצמם מהשלכותיו הדרמטיות וללא כל דיון ציבורי.
אחת הטענות העיקריות נגד תוכניות הרפורמה המשפטית של הימין נשענת על ממצא סטטיסטי של חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה: מדוע צריך פסקת התגברות אם עד היום נפסלו רק 22 חוקים? מפרסומי המכון עולה כי הבג"ץ הישראלי מתון ומאופק ביחס לבג"צים אחרים בעולם, ופוסל חוקים "בעיקר משיקולים של פגיעה קשה בכבוד האדם וחירותו, בחופש העיסוק ובשוויון", כאמור "רק" 22 חוקים.
אלא שלפי אותו היגיון אפשר לתהות מדוע העולם כה חרד מנשק גרעיני, אם עד היום הושלכו רק שתי פצצות, ובעיקר משיקולים חיוביים. התשובה היא, כמובן, ששתי פצצות בודדות הספיקו לייצר מאזן אימה גרעיני רב־דורי, ו־22 פסילות חוקים של בג"ץ גרמו אפקט מצנן לאינספור יוזמות חקיקה. השופטים לא צריכים לפסול מאות חוקים כדי להטיל את אימתם על המנגנון הדמוקרטי הישראלי, רק חוק או שניים פעם בשלוש־ארבע שנים. הכנסת, הממשלה והיועמ"שים כבר יגנזו מראש הצעות חוק שבג"ץ עלול לפסול, מתוך כניעה למחטף שעשה ב־1992 וזרימה מאונס עם תפיסת "הכול שפיט", גם מה שממש לא שפיט.
ובאשר לרשימת החוקים הפסולים עצמה, היא מאלפת למדי: רק ארבעה־חמישה מתוכם אינם קשורים לעניינים שנויים במחלוקת בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, שמרנים וליברלים. למשל, חוק שנפסל ב־1997 בעניין ניהול תיקי השקעות, או חוק מ־1999 שהתיר מעצר חיילים ל־96 שעות בטרם הבאתם בפני שופט. כמעט כל שאר החוקים שנפסלו עמדו במוקד הוויכוחים המסורתיים בשוק הדעות הישראלי, ופסילתם גרמה קורת רוח לשמאל או למה שנהוג לכנות המחנה הליברלי: חוק ההסדרה, חוק ערוץ 7, חוק חסינות המדינה מפני תביעות פיצויים של פלסטינים שנפגעו מאש צה"ל, שני סעיפי חוק שהעדיפו תלמידי ישיבות בקבלת קצבאות או מלגות לימודים, תיקון לפקודת מס הכנסה בעניין רשימת היישובים הזכאים להטבות מס, שני חוקים שעסקו בגיוס חרדים, החוק ששלל קצבאות ילדים מהורים למחבלים, סעיף הפיצויים בחוק החרם על מדינת ישראל, ארבעה חוקים שנועדו לצמצם את מכת ההסתננות ארצה, ולאחרונה גם חוק הפונדקאות.
המכון לדמוקרטיה מזכיר לנו שב־2005 ביטל בג"ץ סעיף חוק שנועד למנוע מתן פיצויים למתנחלים קטינים שגורשו מבתיהם, וכנראה בונה על כך ששכחנו את ההקשר: 10 מתוך 11 שופטים דחו אז תריסר עתירות מתנחלים נגד חוק ההתנתקות בכללותו, כפי שהכשירו אז עוולות אחרות, כמו מעצר מפגינות קטינות עד תום ההליכים, עיכוב אוטובוסים שעשו את דרכם לעצרת כתומה בנתיבות או הטלת מצור צבאי על כפר מימון שבתוך תחומי ישראל הריבונית. סעיף הפיצויים שבוטל בחוק ההתנתקות היה לעג לרש, תפיסת טרמפ צינית במיוחד לצורכי העמקת המהפכה השיפוטית. השופטים גם הכשירו את חוק ההתנתקות השערורייתי וגם התחזו לצדיקים. ובכל מקרה זהו סעיף החוק היחיד שבוטל אי־פעם בעקבות מה שאפשר לכנות עתירת ימין. 17 מתוך 22 החוקים נפסלו לבקשת עותרי שמאל מובהקים או כמעט מובהקים: ארגון עדאללה, ח"כים ממרצ, ח"כים ממפלגת העבודה, התנועה לאיכות השלטון, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, שלום עכשיו, יש דין ועותרים פלסטינים לרוב.
למעשה, היה עוד חוק שבוטל ואינו נכלל ברשימת החוקים פסולי בג"ץ: סעיף 7א' לחוק יסוד הכנסת, שנועד למנוע ריצה לכנסת ממועמדים תומכי טרור. בג"ץ רוקן אותו שוב ושוב מכל תוכן כאשר התיר לתומכי טרור פלסטיני להתמודד בבחירות. פשוט התעלם ממנו. לפני שנים ספורות הוא גם התיימר לדון בכשרותו של חוק יסוד הלאום, ובכך אותת לכנסת ולממשלה שאין גבול לסמכויות הווטו שהוא מנכס לעצמו על החלטותיהן. אומנם חוק הלאום לא נפסל בסופו של דבר, אבל אקדח הפסילה של חוקי יסוד הונח אף הוא על השולחן: ראו, הוזהרתם, אנחנו מסוגלים לפסול הכול.
לבוחר הישראלי תשפ"ג זה נמאס. הוא העלה לשלטון מפלגות שהצהירו מראש כי לא יסכימו עוד לדיקטטורה שיפוטית. בעצם הימים הללו הן נערכות לממש את הכרעתו, רצוי בצורה מושכלת אשר תניח את דעתם של אלה החוששים באמת לגורל הדמוקרטיה, לא את אלה החוששים בעיקר לגורל השלטון שתפסו בכוח תחת פיקודו של המהפכן החוקתי אהרן ברק. פסקת ההתגברות המדוברת יכולה להיתרגם לחוק יסוד החקיקה שיאפשר לבג"ץ לפסול חוקים רק כאשר רוב גדול של שופטים יגיעו למסקנה שאין מנוס מביטולם, ולאחר שיובטח כי השופטים עצמם ייבחרו באופן דמוקרטי יותר, לא עוד בשיטת חבר מביא חבר. באותה הזדמנות צריך גם לשים קץ לשימוש הסיטוני היהיר שלהם ב"עילת הסבירות". המהפכה השיפוטית והסבירותית של ברק הייתה מעשה פוטש, כעת בשלו התנאים לשיקום הדמוקרטיה. ציון במשפט תפדה, ובג"ץ במהפכת נגד דמוקרטית, דמוקרטית מאוד. 
