הערב ההוא של הפיגוע

סִינְדֵּרֵלָה רָצְתָה כָּל כָּךְ לֶאֱהֹב אֶת הַנָּסִיךְ,

טִפֵּשׁ מִי שֶׁלֹּא מֵבִין שֶׁהִיא גַּם שָׂנְאָה אֶת הַנַּעַל.

בערב ההוא של הפיגוע שימי איחר לבוא והפלאפון שלו היה כבוי, ולרננה באו התקפי חרדה. היא חשבה, אולי הוא לא אוהב אותי יותר. הפלאפון שלו היה סגור, והיא התנשמה בכבדות והרגישה איך הפחד כובש את הגוף שלה. חשבה אולי להתקשר למד"א, אולי לעלות לגג, בסוף יצאה יחפה החוצה והלכה לגינה הציבורית שבקצה רחוב כצנלסון. השעה הייתה שמונה וחצי בערב. הגינה הייתה ריקה לחלוטין, עירומה. היא התיישבה על נדנדה. היא לא חשבה אולי קרה לו משהו בפיגוע, אולי איבד את הפלאפון, אולי נגמרה הסוללה. במקום זה היא חשבה, הוא לא אוהב אותי. אולי הוא לא אהב אותי אף פעם. הוא הלך ממני. גם אם יחזור, אולי הגיע הזמן להיפרד.

הם היו זוג צעיר. בערך שנה וחצי ביחד.

אבא של רננה נהרג בתאונת דרכים בגיל 29 ואמא שלה, אחרי שלש או ארבע שנות בדידות וגידול ילדים (היו שניים) התחתנה שוב עם מאיר, שלא היה אבא חורג רע אבל גם לא היה אבא חורג טוב. אחרי עשר שנים שבהם רננה ועודד גדלו לבדם, התחושה שיש עוד מישהו בבית ושהוא בעצם זר, גם אם אמא שלהם אוהבת אותו, גרמה להם להתחיל לחפש מהר יותר, מוקדם יותר, בית אחר ללכת לשם. בגיל שמונה עשרה וחצי רננה שלחה הודעה בהודעות הפנימיות בטוויטר לבחור בשם שימי. שניהם הסתובבו עם שמות אנונימיים כמו 'סנופקין 334' 'הנסיכה עם העניבה'. הוא כתב שיר שמצא חן בעיניה. הם התחתנו בסוף, לגמרי במקרה. בבית הוא קבע תמונה בגודל בינוני על הקיר בחדר הבלאגן, מעל הספפה של האורחים. לא היו להם אורחים. המיטה הנפתחת התמלאה בניירות, מסך מחשב, בגדים שצריך לזרוק. הכל נהיה בבלאגן. אלה החיים.

התמונה המטופשת הזו, הדפס שנעשה על ידי סטודנטים ונמכר בשמונים שקלים בשוק ביום שישי, תמונה מכתמי צבע שרואים בה שני אנשים יושבים בבית קפה, גשם בחוץ, אישה אחת בודדה יושבת עם תלתלים מנופחים, איש אחד בודד יושב עם כובע, מעשן. זו הייתה יכולה להיות תמונה של אדוארד הופר אבל משהו בה מצועצע מדי. המוני מדי. חוגג את המלנכוליה. רננה שונאת את התמונה הזו. שימי לוקח אותה מדירה לדירה, מקצה לה קיר מיוחד. לדעתה הוא אוהב את התמונה יותר משהוא אוהב אותה. הוא אומר, את מבינה, זו תמונה מעולה כי היא מראה איך כולנו עצובים בתוך תוכינו. איך כולנו בודדים. היא שונאת שהוא אומר את זה כי היא לא חושבת שיש משהו שמפחיד אותה יותר מאשר שכולנו בודדים.

היא הייתה כל כך פגיעה, בודדה, מכמירת לב, מחבקת את הברכיים שלה בחורף הירושלמי מתנדנדת קדימה ואחורה על כסאות המתכת הקרים של ארומה, מספרת איך היא לא יכולה ללכת בפיג'מה שהיא מכנסי כדורסל קצרים בבית כי זה מפריע לאמא שלה שהאבא החורג שלה רואה אותה ככה, אומרת, אתה מבין? אין לי בית. אפילו המקום שהיה יכול להיות הבית שלי, הוא לא הבית שלי. תחשוב מה זה שאין בית. זה הדייט הרביעי או החמישי שלהם ובאותם רגעים בדיוק הוא מתאהב בה, אבל לא מתאהב במובן הנצמד, הנדבק, אלא מתאהב במובן האחראי. הוא רוצה להיות, בפשטות, האביר על הסוס הלבן. זה שמושיט לה את היד, אומר לה 'תעלי' והיא ניצלת מחיים של עוני ומחסור ובערות או, לפחות, הולכת עם מכנסי כדורסל קצרים בבית משלה. היא תוהה פתאום כמה זמן זה יכול להחזיק.

היא רוצה שיהיה בית. בצהרי יום הפיגוע היא הולכת לשופרסל לקנות חמאה שנגמרה בבית. יש רק את המותג הפרטי של הסופר אבל אין את החמאה הרגילה. היא צריכה חמאה ללחמניות שום וחמאה, לריח של בית שנודף מהתנור ומכסה את הבית כולו. היא מנסה להיזכר: האם זה אותה חמאה? מוצרים שונים? היא שואלת בקול את העובד, שמביט בך במבט של "אני עם כאבים בקרסול אני לא יודע למה אני כאן". אבל מאחורה איש זר לחלוטין, לחלוטין, שואל בקול גם הוא את אותה השאלה. היא מתחילה ללכת בסופר לאסוף מצרכים, חושבת על פיצה ביתית ולכן על קמח תירס, על קמח תירס ולכן על פולנטה, על פולנטה ולכן על ערמונים, על ערמונים ולכן על מרק, על מרק ולכן שקדי מרק, ובסוף יש איזו תערובת מוזרה בעגלה שלה, ומה שיותר מוזר זה שאותו אדם זר לחלוטין הולך אחריה במסלול האקראי הזה, מלקט גם הוא מוצרים. היא לא חושדת שהוא עוקב אחריה אבל הדמיון מטריד מדי. בסוף היום אין בבית לא לחמניות, לא פיצה, לא פולנטה, לא מרק. היא מכינה חביתה. 

רננה שונאת לנהל בית אבל אוהבת את הצורה בה הוא הופך לתלוי בה. לנקשר. היא זו שמכינה לו אוכל. הוא אומר, 'אין על האוכל שלך', אבל בלעדיה הוא לא היה אוכל כלום. טוסטים וצ'יפס, אולי. היא לא אוהבת לעשות כביסה אבל אוהבת איך הוא יוצר בה תלות, שהוא לא יכול בלעדיה. לאט לאט היא מרגישה שהיא גדלה בתוך הבית הזה, שהוא הולך ונתפר למידותיה. היא רוצה להביא מנקה, אולי לקנות אוכל מוכן, אבל לא מסוגלת לשחרר את האחריות הזו. לא כי הוא מצפה, כי היא צריכה את האחיזה הזו, שהיא תהיה זו שהופכת את הבית לבית. היא נאחזת. לפעמים היא מבקשת יפה. לפעמים היא מתחננת. אף פעם לא מתווכחת. אף פעם לא מבקשת.

אי אפשר להיות האביר כל הזמן. לא כי אדם לא יכול להתנהג באבירות, אלא אנשים לא משתנים כל כך מהר. היא כל הזמן ניסתה. כל הזמן. כל כך ניסתה להצדיק את עצמה עד שנמאס לו לחלוטין, וכך הוא אמר. והיא התחילה להתחנן. להשפיל את עצמה אפילו. אבל ככל שהתחננה כך נמאס לו יותר, ויותר, עד שפעם אחת, בבית הקפה ביום שישי, התחיל לגעור בה, "ברצינות, רננה, זו האישה שאת רוצה להיות?", מה שכמובן גרם לה לאיזו תערובת מוזרה של אבדן כושר השיפוט, אם אפשר להגיד את זה ככה, ככה שהיא אפילו פנתה לזוג שמאחוריהם, זוג שלא היה קשור אליהם בשום צורה, ואמרה, "נכון שאנחנו נראים זוג מושלם?" והזוג ההוא, שלא ידע משום דבר בשום צורה, אמר שכמובן, כמובן, הם זוג מושלם, ובצורה מוזרה כלשהי, מעוותת אפילו, זה סיפק לה את האישוש שהיא הייתה צריכה.

לפעמים היא כותבת לו במסרים באותו פורום בו הם הכירו. הפורום כבר מת מזמן אבל מערכת המסרים עדיין קיימת, והיא כותבת, הנסיכה עם העניבה כותבת לסנופקין 334. סנופקין יקירי, ראיתי ביום שישי האחרון ילד קטן מנגן במפוחית בכניסה למדרחוב וחשבתי עליך. סנופקין שלי, אני זוכרת שפעם אמרת לי שאתה רוצה ללכת לטיול גדול, אולי נלך. המסרים לא מגיעים אלי אבל היא כותבת שם. סנופקין יקירי, אני רוצה שתאהב אותי כל הזמן. הרבה הרבה שתאהב אותי. אני רוצה שרק תאהב אותי. 

הוא לא קורא שום דבר מזה.

בתשע וחצי הוא מגיע לגינה. הוא אומר לה ננוש, מה קורה, חיפשתי אותך בכל מקום!  היא אומרת לו, אתה אוהב אותי? למה לא ענית לי? הוא אומר הייתי בפגישה ואז נגמרה לי הסוללה, ואז התקשרתי אלייך אבל לא ענית. כתבתי לך. היא אומרת לו, אני בלי פלאפון. אני יודע, הוא אומר. הגעתי הביתה והתחלתי לדאוג. את רוצה לאכול משהו? כן, היא אומרת, היא לא יודעת מה. פיתה עם זיתים אולי. אז אתה כן איתי בעצם? אנחנו לא כולנו בודדים בתוך תוכינו? אנחנו אולי בודדים בתוך תוכינו, הוא אומר לה, אבל אנחנו לא בודדים מחוצה לנו. הוא מרוצה מהתשובה. מנוסחת היטב. היא מרוצה מזה שיש תשובה. 

הוא מכסה אותה בשמיכה, מניח לה נעליים על הרגליים. בואי הביתה, רננה, הוא אומר לה. בואי הביתה.