פיצוץ המטען בכניסה לירושלים בבוקר יום רביעי העמיד באור אחר את ההודעה על "פיצוץ" במשא ומתן הקואליציוני כמה שעות קודם. בכירי הממשלה הנרקמת, שהבטיחו עידן חדש מול הטרור, מבינים שהקטטה הפומבית שלהם, תחת אש, הופכת נלעגת. אבל במקום לסיים אותה, שני הצדדים ניסו לרתום את הפיגוע להוכחת צדקתם. הליכוד נזף בסמוטריץ' "עזוב את הג'ובים ביום של פיגועי טרור רצחניים", ואילו בציונות הדתית קראו לליכוד לסיים את המו"מ כדי "להזכיר מי בעל הבית". הדם שנשפך ברחובות נוצל כדי להשיג עוד קווץ' במשא ומתן. בסביבת נתניהו היה מי שניסה ללכת צעד נוסף ולהאשים את סמוטריץ' באחריות עקיפה לפיגוע. "אי אפשר לנתק את אירועי הבוקר מהכיסאולוגיה שלו", נאמר על מי שאמור להיות שותף בכיר בממשלה שתקום.ספק אם יו"ר הציונות הדתית יכול להתלונן על השימוש הציני של הליכוד בפיגוע לצרכי מו"מ, אחרי שלא מזמן הוא עצמו עשה שימוש דומה בפיגועים לצורכי קמפיין.
אין מחלוקת שיש קשר עקרוני, ארוך טווח, בין מדיניות ממשלה והמאבק בטרור, אבל הניסיון לקשור כל אירוע בודד לתמרון הפוליטי הטקטי של אותו רגע, היה מכוער בממשלה הקודמת ויהיה מכוער נגד זו הנכנסת. זיכרון ההטפות והזעקות ששמענו מבכירי הימין בחודשים האחרונים, לעומת התנהלותם הלא בהולה במשא ומתן כעת, מלמדת שגם הם יודעים שלמרבה הצער גם אילו הייתה מושבעת ממשלה כבר בשבוע שעבר, הפיגוע הרצחני כנראה לא היה נמנע.
כתבת גלי צה"ל הדס שטייף עוררה סערה והושעתה זמנית משידור אחרי שקשרה בין הצהרות בן־גביר על כוונתו להמשיך לעלות להר הבית, לפגיעות עתידיות בשוטרים ולוחמים ש"יירשמו על ידיו". דא עקא, בן־גביר עצמו הטיח אותה בשר לביטחון הפנים בר־לב, כשטען שדבריו על אלימות המתנחלים הובילו לפיגוע שבו נרצח יהודה דימנטמן. מי שכרך בין מדיניות השלטון להיקף הטרור בימי ממשלת שמאל, יתקשה לייצר את ההבדלה במשמרת שלו. הטרור הערבי לא היה צריך נימוקים אז ואיננו צריך נימוקים היום. הוא הכה בימי שלטון שמאל ובימי ימין, והנה הוא מכה גם בתפר שבין הממשלות. המחבלים הרבה פחות רגישים מאיתנו לשאלה מי בדיוק עומד בראש הממשלה העברית בארץ ישראל.
אם כל יום תחת הממשלה היוצאת הוא פיקוח נפש, קשה להבין מדוע הליכוד וש"ס יעכבו עכשיו את ההשבעה בשבועיים נוספים עד להשלמת החקיקה למען דרעי. אפשר להשביע ממשלה בלעדיו, ואז לתקן את החוק ולצרף אותו. אבל אריה דרעי רוצה להיות מושבע עם כולם, ולכן רק בתום תיקוני החוק עבורו, נתניהו והשרים ייכנסו לתפקידיהם. אפשר להבין אותו. ואפשר להבין גם את בצלאל סמוטריץ', שמתעקש על כל פסיק גם במחיר עיכוב של עוד שבוע. זה משא ומתן רציני, שיכריע לאן תפנה ממשלת הימין בארבע השנים הקרובות. הזמן פחות חשוב, חשובה יותר הדרך שבה מוקמת הממשלה.
אם המשא ומתן מעיד משהו על האופן שבו תנוהל הקואליציה העתידית, יש סיבה לדאגה. חריפות הנאצות נגד מי שמעז לעמוד על המקח, והקלות שבה נשלף האיום בבחירות שישיות, מלמדות שהמנצחים לא הפנימו את כוחם ולא את מגבלותיו.
סמוטריץ' חווה השבוע על בשרו שוב את מה שחווה בפעם הקודמת כשסירב לאפשר לנתניהו להשביע ממשלה שנשענת על רע"ם. השיטה היא אותה שיטה: שלילת לגיטימציה מכל מי שמציג עמדה אחרת בימין, מתובלת בשנאת הציונות הדתית כמגזר וכמפלגה. זו לא אידיאולוגיה, אלא אינטרס פוליטי מתחלף. אפשר לחשוב שסמוטריץ' מגזים (הוא אכן השותף בעל התיאבון הגדול ביותר), אבל המתקפה הפראית נגד מי שהיה שותף נאמן לדרך, ודאי כשסופו של המו"מ ידוע מראש, מעלה תהיות לאן מתכננים בליכוד לקחת את אנרגיית הניצחון, והאם המחנה הלאומי מסוגל לנהל מחלוקת פנימית על מהות או על כוח, בלי תיעוב וסימון תמידי של אויבים. חבל גם שכאשר הסגנון הזה שירת אותו בשנה האחרונה, סמוטריץ' שתק ולעיתים היה בעצמו חלק מהשיטה.
שלוש מילים מרחפות בחדרי המו"מ: "שקרן בן שקרן". סמוטריץ' התנצל עליהן ומקפיד להתנסח בנימוס גם בשיחות סגורות, אבל כל הווייתו אומרת חוסר אמון בנתניהו. הניסיון של הליכוד לדלג על ניסוח הסכמים קואליציוניים מפורטים נראה בעיניו כניסיון לחמוק מקיום ההבטחות, דרך יעילה לצייר כל אחד מהשותפים שיתעקש לקיים את מה שהובטח כטראבל מייקר ש"מסכן את שלטון הימין". אבל סמוטריץ' לא מסתפק גם בהסכמים חתומים. הוא דורש מנופי לחץ שיאפשרו לו להבטיח את מימושם. משרד האוצר ישמש אותו לוודא שבכל אחד ממשרדי הממשלה ישתפו פעולה עם בקשותיו. ליתר ביטחון הוא גם דורש לספח אליו את כל מה שחשוב לו מהמשרדים האחרים שדרש בשלב הראשון של המו"מ ולא קיבל: את הביטחון רצה בגלל ההתיישבות, אבל העברת המנהל האזרחי תהיה אפקטיבית דיה. בחינוך הוא חשק בגלל החמ"ד, ועדיין דורש את השליטה בו. על הדתות הוא מוכן לוותר לש"ס, תמורת שליטה בוועדה לשירותי דת יהודיים, מערך הגיור ואולי גם הועדה למינוי דיינים.
את משרד האוצר הוא יקבל כנראה רק לחצי קדנציה. הרוטציות, מתברר, לא חלפו מן הארץ. במקרה של האוצר, ושל זהות השרים שאמורים להתחלף – זה רעיון גרוע אפילו יותר מהרגיל. בחדרי המו"מ יש מי שמשוכנע שהיא לא נועדה להתקיים. תכליתה להראות רשמית שדרעי יכול, שאין מעליו תקרת זכוכית. אבל בש"ס מתעקשים שהוא דווקא מתכוון להיכנס למשרד בחצי השני של הקדנציה. עד אז הוא מקווה שהמשבר הכלכלי העולמי ייפתר. גם משרד הפנים, שבו יכהן בינתיים, יהפוך פחות נחוץ לש"ס בתום הבחירות המקומיות 2023.
ההסכמה התיאורטית להשוואת תנאים בין יו"ר ש"ס ויו"ר הציונות הדתית, חותרת תחת העיקרון החשוב ביותר שביקש דרעי לקבוע במו"מ: שהוא יהיה בכיר יותר מכל שותף אחר. לשם כך נשאב נתניהו לסחרחורת של פינוי־פיצוי – דרעי יקבל תואר שינשא אותו מעל כל השרים: סגן, ממלא מקום או משנה לרה"מ. כל אחת מההגדרות מקפלת מעמד אחר, ונתניהו, שמעולם לא מינה ממלא מקום, מכוון את דרעי לתואר המשנה. בנוסף, ש"ס תקבל חמישה משרדים חשובים. אחד מהם הוא הנגב והגליל שלדברי בן־גביר הובטח גם לו, ולכן הוא תובע פיצוי משלו.
יהדות התורה, עד עכשיו השותפה הצנועה ביותר מבחינת דרישות מיניסטריאליות, צופה בעיניים כלות על מפתח התיקים הנדיב של השותפות ודורשת פיצוי. איזה? לא ברור. גפני, כבול בהוראת הרב אדלשטיין שלא להתמנות לשר, גנז את מחשבותיו להתנסות בתיק ביצועי וישוב לאזור הנוחות בוועדת הכספים. גולדקנופף חדש בפוליטיקה ויסתפק בתיק השיכון. האיש החזק לצידו, אולי אפילו מעליו, יהיה הרל"ש שקיבל ירושה מליצמן, מוטי בבצ'יק. האדמו"ר מגור גם הורה לו למנות למנכ"ל המשרד מישהו מאנ"ש. דווקא חסיד גור. המועמד המקצועי שהוא רצה מלכתחילה התבשר כי לא יוכל לקבל את התפקיד.
חולשתה של יהדות התורה במו"מ נעוצה בסבך האינטרסים הסותרים שבתוכה. בכיר בליכוד התלבט השבוע מה הוא מעדיף: מו"מ קשוח עם יו"ר הציונות הדתית בשם שבעה ח"כים, או מו"מ פרטני נפרד עם כל אחד משבעת הח"כים של יהדות התורה. השיחות איתם שונות מהמפלגות האחרות. אין בעל בית אחד, אלא צוות מסורבל ומגושם שמייצג כל אחד מהפלגים. באין ויכוח אמיתי על תיקים, ביהדות התורה מפרטים מאוד בנושאי מהות. הם נכנסים עם ספרים, והשיחות דולפות. כל יום כותרת אחרת: קצבאות האברכים, בידוק חמץ בבתי חולים, הפרדה מגדרית באירועים, אכיפת חוקי השבת. זה כמובן לא משפר את דימויה הציבורי של הממשלה שטרם הושבעה.
ואולי זה משהו ששותפיו של נתניהו קצת פספסו: הם מתקוטטים בלהט על כל ועדה, אגף או סגן שר ומסתערים על כל סעיף תקציבי, אבל עלולים להצליח מדי. שותפות ממורמרות הן מתכון לאי־נוחות קואליציונית, אבל כך גם מצב שבו הן חזקות ממפלגת השלטון. לפעמים עדיף קצת פחות הישגים לקצת יותר שנים.
