אחרי המון התלבטויות, אימצנו כלב. אוקיי, אני קצת מגזים. חברה של שירן ילדה והחלטנו שבתור מתנת לידה, יהיה נחמד מצידנו לקחת ממנה את אוֹלי, הכלב שלה, לשבועיים. בקיצור שאלנו כלב.
ד“ר זמרי הגדירה את המהלך כ“שבועיים ניסיון“ כדי לראות אם אנחנו בנויים לגדל כלב במשפחה. שזו בעצם ההגדרה החלופית ל“בוא נראה שהילדים לא הורגים אותו, ושליותם יש כוח לרדת איתו בבוקר“. אני מצידי הסכמתי איתה כי מדובר בתקופת ניסיון, ואם היא תצליח – בעוד חמש שנים כשהעולל יוכל לרדת איתו למטה לטיול לבד, מיד נאמץ כלב.
חברה של ד“ר זמרי קראה לכלב “אוֹלי“ על שם החבר הראשון שלה אוליבר, שהיה האהבה הגדולה של החיים שלה, ונהרג בתאונת דרכים מצערת שהתרחשה בדמיון שלי כשהמצאתי את הסיפור הזה. די נשמות, אני לא יכול לסבול כבר כלבים עם שמות שכל מטרתם היא למשוך אותך לסיפור מעייף. כמו:
איך קוראים לו?
דמקה.
למה דמקה?
כי פעם בצבא שיחקנו דמקה במארב בלבנון ובדיוק כשאכלתי ליוגב חייל, נפלה מרגמה במוצב ואף אחד לא נפגע אבל התהפך לנו הלוח דמקה מההדף ועד היום הוא לא מוכן להודות שניצחתי.
יאללה די עם זה, איפה הימים הטובים של רקסי וחומי?
סופריטו לא נושך
אז איפה היינו. אוֹלי הגיע אלינו עם הוראות ברורות מאוד: לרדת איתו שלוש פעמים ביום, כוס אוכל אחת ביום, מים, אוהב לאכול קצוות של מלפפונים וזקוק ליחס חם ואוהב. קצת נעלבתי מהדרישה ליחס חם ואוהב, מה יותר חם ואוהב ממני? הרגשתי כאילו לא סומכים עליי בקטע הזה, ובצדק.
יום למחרת קמתי ממש מוקדם, ניסיתי להעיר את הילדים כדי שיבואו איתי לטיול הבוקר עם אוֹלי אבל הם אכזבו אותי כמו שציפיתי והמשיכו להזיל ריר על הכרית. מעולם לא טיילתי קודם עם כלב. הייתי חסר ביטחון, ואוֹלי זיהה את זה מיד, בכל זאת בריטי. דברים קטנים כמו כמה משחררים את הרצועה, האם לתת לו לאכול דשא, כמה זמן לאפשר לו ללקק עמוד עד שמושכים אותו כדי להמשיך, ערערו את ביטחוני. עם זאת, החלטתי לא להיות הפוץ שאני, ופשוט זרמתי. הגינה שליד הבית שרצה באנשים עם כלבים וטרנינג, ואני מודה, למרות הטרוניות יש משהו כיפי ברגעים השקטים האלה של שש בבוקר בגינה. כולם מסתובבים עם הכלבים שלהם ועם פיג'מות מביכות ופתאום אתה קולט את הנודניק המתנשא, הזה שכל היום עולה לך במעלית עם עניבות וצועק בטלפון דברים על כלכלה, עם מכנסיים בהדפס של טום וג'רי.
כשחלפתי ליד גברת נחמדה עם כלב בגודל שלי, חששתי בתחילה כי לא ידעתי מה הכללים בנוגע לחיכוך עם כלב זר. אבל היא אמרה שזה בסדר, “סופריטו“ לא נושך. קלטתי שהיא מצפה שאשאל למה סופריטו, אבל ממש אין לי כוח לשמוע בשש בבוקר על הסופריטו המפורסם של סבתא חנה מגבעת־עדה. לא נופל למלכודת הזאת. אחרי עשרים שניות של רחרוחי ישבן הדדיים – בין הכלבים, חשוב להדגיש – סופריטו התחיל לנבוח וניסה לתקוף את אוֹלי שמצידו לא העריך את יחסי הכוחות וניסה לתקוף בחזרה. הודיתי לגברת סופריטו ונסתי מהמקום, כי הדבר האחרון שאני צריך על הראש זה להתקשר לחברה של שירן ולהגיד לה שאיבדנו את אוֹלי הי“ד.
ככל שעברו הימים הרגשתי שהקרח ביני לבין אוֹלי נשבר, ואני מתחבר יותר ויותר לנוכחות שלו בבית. מצאתי את עצמי פתאום נכנס הביתה ואומר “היי מה קורה?“ לכלב, בארוחות הייתי זורק לו טעימות מתחת לשולחן אפילו שזה לא מומלץ, אבל היי אני לא אמא ואבא שלו, מותר לי לפנק קצת. כל כיסי המכנסיים שלי התמלאו שקיות, תמיד מוכן לאיזה קקי שיפתיע אותי פתאום באמצע הטיול איתו. אוקיי, פעם אחת מצאתי את עצמי בלי שקית אז הרמתי את הראיות באמצעות עלון פרסומי לשיעורי אנגלית לילדים. וזו ההזדמנות להתנצל בפני אפרת, מבטיח לרשום את הילדים בעתיד.
בוגדנות תיענה בקמצנות
נראה לי שאוֹלי גם התחבר אליי בחזרה, אולי כי כשהייתי איתו לבד בבית נתתי לו לשבת איתי על הספה תוך כדי שאני לוחש לו באוזן, “אסור שהיא תדע, אסור שהיא תדע“. הילדים מצידם התאהבו גם הם, וזה דרש ממני להזכיר להם בכל יום שאוֹלי לא יישאר איתנו לתמיד ובעוד כמה ימים נצטרך להחזיר אותו. אם בהתחלה העובדה הזו ניחמה אותי, לאט־לאט היא הפכה קשה גם עבורי. שקלתי באיזשהו שלב להציע את אחד מהילדים במקומו, אבל גם אליהם אני קשור קצת.
באחד הימים התקשרה החברה של שירן לברר לשלומו של אוֹלי, ואמרתי לה שאני מעדיף שהם לא ידברו כדי שלא לייצר אצלו בלבול. היא מצידה אמרה לי להעביר לה את שירן ולהפסיק להיות נודניק, אוֹלי מצידו נבח כששמע את קולה, ואני חשתי נבגדות קלה אז לא חלקתי איתו צלחת קציצות שבדיוק טוגנה. בוגדנות תיענה בקמצנות.
כשהגיע יום הפרידה, אפפה אווירה קשה את הבית. חברה של שירן הייתה אמורה להגיע על הבוקר לאסוף אותו, אז הילדים קמו מוקדם כדי להיפרד. הם קצת בכו, אז ניגבתי להם את הפנים אבל היד הייתה רטובה מהדמעות שלי. כשהפעמון צלצל אוֹלי נבח בהתרגשות, ירדתי עם הילדים למטה והיא חיכתה לו שם. הוא כשכש בזנב בטירוף ושמח לראות אותה, הזאטוטית מסרה לה את הרצועה והיא מצידה אמרה לילדים שהם יכולים לקפוץ לבקר את אוֹלי בכל זמן שירצו. הרגשתי כמו בסצנה של אבא גנוב אז הרמתי את אוֹלי ואמרתי לו “אנחנו לא ניפרד לעולם“. הוא הסתכל עליי במבט של כלב מוטרד, אז שחררתי אותו ועלינו למעלה בוכיים ומלאי געגועים.
בערב ישבנו במרפסת, אני והדוקטור, והיא שאלה אותי איך אני מסכם את החוויה. אמרתי לה שהיה ממש כיף ופחות קשה ממה שחשבתי. היא שאלה אם זה אומר שאני מוכן לאמץ אחד משלנו, אמרתי לה שבטח. שלוש שנים ככה ויש לנו כלב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
