בימים האחרונים עלו לכותרות בישראל תקריות שונות, שתועדו היטב, כלפי אנשי תקשורת ישראלים המסקרים את המונדיאל בקטאר, תקריות שכללו יחס מבזה או אגרסיבי כלפיהם מצד אוהדי נבחרות שונות, על רקע אנטי-ישראלי או אפילו אנטישמי.
תמיד מרגיז ומפחיד ולא נעים לשמוע על התקריות הללו. אני עצמי נמצא פה והמחשבה הטבעית והברורה מאליה, מה אעשה אם זה יקרה גם לי, היא לא נעימה בכלל. אני מרגיש בטוח לחלוטין כאן בקטאר, ואין ספק שתקריות כאלו קצת מערערות את התחושה הזו. רק הבוקר עליתי למטרו בדרך למרכז המדיה של העיתונאים, והקרון שלי התמלא ברגע באוהדי ערב הסעודית, שחלקם עטף עצמו בדגלי פלסטין. מה עשיתי? כלום. נהניתי מהחוויה, צילמתי והרגשתי איתי אנגל לרבע שעה. אם הייתי מנסה לדבר עם מישהו, להזדהות, לשאול שאלה (למרות שתג העיתונאי עם שם העיתון ו-ISR עליו נותר על הצוואר שלי) – זה היה יכול להיגמר רע מאוד, אין לי ספק בזה. אבל למה שאעשה את זה? נשלחתי לכאן לסקר טורניר כדורגל מרהיב ושנוי במחלוקת, לא למשימת התאבדות.
סוכנות הידיעות האיראנית IRNA מפרסמת תיעוד המראה אוהדים איראניים מפריעים לשליח 'כאן', מואב ורדי, בעבודתו העיתונאית. תוך שאותם אוהדים קוראים קריאות ומרעישים. pic.twitter.com/b7j9zG5uKJ
— Asslan Khalil (@KhalilAsslan) November 25, 2022
כאשר מואב ורדי, שליח כאן 11, נכנס אתמול (שבת) כעיתונאי ישראלי ליציע סעודי וביקש לדבר עם אוהדים, מה הוא בדיוק ציפה שיקרה, שהסעודים יתגלו לפתע כאוהבי ציון? מה חשב לעצמו עיתונאי שהתעמת עם אוהדים שצעקו לעברו "אין ישראל" בשידור חי? נציגי התקשורת הישראלית פה נשמעים מופתעים ומזועזעים מהיחס אליהם, כאילו שכחו שקטאר היא מדינה ערבית עוינת, תומכת אקטיבית וכלכלית בארגוני טרור ששונאים אותנו מכל וכל. ומעבר לכך, צריך לזכור שהשלטון הקטארי הוא רק תחילת הבעיה. ספק אם רוב האנשים כאן בכלל פגשו יהודי בחייהם, הם לא חיו ליד יהודי, בטח לא ראו בית כנסת בחייהם וכשאתה מוסיף לזה את הדרך שבה ישראל מוצגת בתקשורת הקטארית (אל-ג'זירה, להזכירכם) – עבור אדם הממוצע פה אני הגיהנום בהתהוותו. לי באופן אישי היו כמה מקרים שאמרתי מאיפה אני והפנים התעקמו, אבל עשיתי את זה בתנאים שלי ובסיטואציה שהייתה בטוחה עבורי. אם משרד החוץ מבקש מהישראלים להוריד פרופיל ולהימנע מסכנה, מדוע זה לא נוגע גם לתקשורת שלנו? אם הייתי שדרן טלוויזיה ישראלי במונדיאל, אין סיכוי שהייתי מסכים לעמוד בחלל פתוח, בלי שום אבטחה, כמו ברווז שמחכה שיירו בו.
מצד שני, הייתה לי כאן שיחה מרגשת ולבבית עם סטודנט איראני, שהסתיימה באיחולים שבפעם הבאה נפגשים בטהרן או ירושלים. הייתה לי שיחה מקסימה עם מוסלמי קנדי, שסיפר לי שמשפחתו חיה בשכנות עם יהודים מאז ומעולם. הוא סיפר לי שמוסלמים מאמינים שהאיסלאם מקורו ביהדות ואם יכחיש זאת זה כאילו הוא מכחיש את דתו שלו עצמו. ההבדל בין השניים האלה, ולמוסלמים רבים שפגשתי בשנים האחרונות ברחבי העולם, לסיפורים שאנחנו שומעים כאן חדשות לבקרים, הוא שמדובר באנשים מלומדים, אינטליגנטים שראו עולם ומבינים את הפשוט והברור – לא משנה מאיזו מדינה אתה, כאזרח אתה לא באמת קשור ומשפיע על המדיניות של ההנהגה שלך, לטוב ולרע. כשאתה נכנס מרצונך לתוך אספסוף משולהב, וספורט נבחרות הרי מעלה את מד הלאומנות פי כמה וכמה, הסיכוי הגדול הוא שתקבל בוץ לפנים.
וכן, עצוב עד כמה קל זול ופשוט לשנוא, סתם לשנוא, לאיים, להיות אלים. סחורה שנמכרת היטב ובקלות רבה בכל מקום. אם להודות על האמת, אני שמח שהתקופה שלי כאן בקטאר עומדת להסתיים. אני עובר כאן חוויה מיוחדת שאזכור כל חיי, אבל באמת מיציתי את השהייה במקום שיכול להפוך סכנה קיומית עבורי, ממש בכל רגע.
