לכתב אחד בקטאר ולאחדים מעמיתיו היו אירועי התגלות בימים האחרונים: יחסם הבוטה של אוהדי כדורגל ממדינות ערביות לנציגי התקשורת הישראלית פקח את עיניהם לגבי המציאות המזרח תיכונית שעניינה יחסי ישראל עם האזור. לא אוהבים אותנו שם בקטאר וכנראה שבכלל במזרח התיכון. זו המסקנה העגומה שחילצו אותם עיתונאים תחת רישומו של החיכוך הלא נעים עם אוהדים סעודים, קטארים, איראנים ועוד.
התגובות הרגשיות, כמו גם המסקנות שנבעו מהן, הן ללא ספק תוצר של פער פסיכולוגי ותודעתי. פער בין מערכת ציפיות מוקדמת לבין מציאות נוהגת. פער בין ההנחה שהנה אירוע ספורט בינלאומי מבטל מיני ניגודים אחרים ויוצר מכנים משותפים הגדולים ממידות אלה הלאומיים, מגדריים ואחרים לבין היפוכה של מציאות שבגינה אמנם כולנו אוהדי כדורגל ובני אדם אבל לא לעיתים המעוות אינו יכול לתקון.
יש משהו תמים מאוד במערכת הציפיות הזו שמנסה למחוק תשתיות עומק של תהליכים חברתיים במחי אירוע או כדור. זה כמו הציפייה המוכרת שמוזיקה תחבר בין אנשים או שאמנות תיצור מכנים משותפים אשר יסייעו להגדיר מחדש מערכות יחסים, לפעמים גם כאלו שסובלות מעקמומיות מתמשכת. זו לא רק תמימות, אלא גם אמונה עמוקה ברוח האדם וברעיון התיקון שבא מתוכו.
היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? מתברר שלא תמיד, או לא ממש. גם אם מותר לצפות ולקוות, חרף האמונה והתקווה מתקיימת גם המציאות וכוחו של ההכרח המצוי.
מחבל ערבי פונה לכתב הערוץ כאן: "קטאר היא המדינה שלי ואתה לא רצוי כאן". pic.twitter.com/oRaltJaveH
— חדשות ישראל והעולם הערבי (@LTwrt) November 26, 2022
קטאר היא מדינה מפרצית שלישראל אין קשרי שלום איתה. כבר שנים שפלסטינים מגיעים אליה כעובדים זרים, והמרץ הוא גם ערש מושבו הפוליטי של יאסר ערפאת, מהנדס הבניין, ומקימו (בכווית) של ארגון פת"ח. אך יש כאן עניין נוסף: היכולת להבין את המורכבות שישראל מתמודדת איתה במזרח התיכון, על כל הסתירות הפנימיות שלה. בעשור האחרון אמנם היו לישראל פריצות דרך חשובות באזור בדמות הסכמי, אך ההסכמים הללו לא נשענו על רעיון "קלאסי" של שלום משנות התשעים.
הסכמי אברהם נשענו על מודל אחר: תכליתי וריאליסטי, המוגדר דרך אינטרסים וכוח והרבה פחות דרך פנטזיות מוסריות. זהו מהלך מדיני שלא רק התמקד בקידום הכאן והעכשיו אלא גם עשה הבחנה בין ענייני כלכלה, איכות חיים ורווחה לבין ענייני זהות ועניינים אידיאולוגיים. לא מתוך הכחשת משמעותם של ענייני הזהות, אלא מתוך תעדוף ענייני הכלכלה.
זה המהלך שאפשר למדינות המפרץ ולישראל להגיע להסדרה עם ישראל למרות נוכחותה של הבעיה הפלסטינית. מבחינה זו, המודל התועלתני הזה לא התיימר מראש להביא גאולה מוחלטת, המנוסחת במונחי רעיונות "השלום" הקלאסיים מבית המדרש האירופי-מערבי. יותר מכך, הוא גם התרקם מול הגורמים הפחות אידיאולוגיים של האזור כמו איחוד האמירויות.
המשמעות של הדברים ברורה למדי: "הסכמי אברהם" לא הביאו את המזרח התיכון למציאות של "קץ ההיסטוריה" מהבחינה הזו שלא נוצר סנכרון בין עולם האינטרסים לבין עולם האידאות. בין התכליתי ובין הזהותי. ובין המנהיגויות לבין העמים. מבחינה זו, ההתרחשויות בשולי המונדיאל בקטאר מלמדות על קיומה של תקרת זכוכית הנוגעת למעמדה האזורי של ישראל ולתכולתם של הסכמי אברהם.
מצד שני, אותן התרחשויות של ממש מוכיחות עד כמה ניתן לקיים בו זמנית מציאויות מורכבות ורב-ממדיות המפגישות בין תהליכים חיובים של הסדרה, אינטרסים הדדיים ושיתופי פעולה אזוריים, לבין נוכחותם של קונפליקטים, רגשות ומתחים תת קרקעיים שהם כאן כדי להישאר עוד זמן מה.
כל העניין הזה מגולם בזעיר אנפין בתפקיד שממלאת קטאר באזור: מצד אחד, מדינה בעלת ממד רעיוני – אידיאולוגי ברור, שאין לה קשרים פורמאליים עם ישראל ואפילו תומכת בחמאס ושאר גורמים שמבחינת ישראל מוגדרים כאויבים; ומצד שני היא ממלאת תפקיד (בעזה) בייצוב הסדר הפוליטי-ביטחוני ועל אדמתה כרגע מתרוצצים מאות ואולי יותר ישראלים נלהבים בין אצטדיוני הכדורגל שהובאו לשם ממטוסים שהמריאו הנמל התעופה שנקרא על שמו של גדול ציוני הארץ.
זו המורכבות וזו הרב-ממדיות המאפיינת את המזרח התיכון החדש, שיש בו גם הרבה מן הישן. צריך להבין את העניין הזה, להיות ערים לו ובעיקר להתבונן על המציאות ממש כפי שהיא, דרך הרבה גוונים של אפור.
