לפני כמה שנים הרחיב משרד החינוך את ההגדרה לתעודת בגרות מצטיינת, וכלל בתנאים לקבלתה גם את התנאי שהתלמיד יהיה בעל הצטיינות יתרה במעורבות חברתית – דהיינו, על התלמיד להשלים 180 שעות התנדבות למען הקהילה במשך שנות לימודיו בחטיבה העליונה.
למותר לציין שהדבר שימח אותנו עד מאוד, משני היבטים: האחד, משרד החינוך הבין את חשיבות החינוך לערכים והכניס אותו לתוך תעודת הבגרות במשקל גדול. מעשה זה תאם את השקפת עולמנו ברשת, והביא אותה לידי ביטוי גם בנקודת הסיום של המערכת הארצית.
ההיבט השני: חשבנו שנפתח הפתח לרבים מתלמידינו לקבל תעודת בגרות בהצטיינות, שכן בכל מוסדותינו הדגשנו בפועל את תחום המעורבות החברתית עוד לפני הרפורמה שהוביל המשרד בנושא זה.
אבל אז התברר לנו שאף שרוב תלמידנו עומדים בנקל בדרישה להצטיינות במעורבות החברתית (ואת מי שלא עומד בדרישות הללו אפשר להניע בקלות יחסית להישג הנדרש), לא בהכרח זה המצב במתמטיקה ובאנגלית – שגם הם תנאי סף לתעודה בהצטיינות, כמו הדרישה לממוצע ציונים גבוה בבגרות.
התפיסה הרווחת בקרב התלמידים הייתה שדי להם להצטיין במקצוע מסוים. פעמים רבות נתקלנו בתלמידים שהעדיפו לוותר לעצמם בתחום אחד משום שרצו להשקיע ולהעמיק בנושא אחר. באוכלוסייה שבה לצד הלימודים ישנה השקעה בהתנדבות, בהדרכה, בחוגים ועוד – מצב כזה בהחלט היה אתגר. לצד תפיסה זו, ניתן למצוא גם את התלמידים שאינם מבינים כלל את ערכה של ההצטיינות. לדידם, אם הם עומדים בתנאי הסף לבגרות, אין מניעה שיקדישו את שאר זמנם ומרצם לעבודה ולהנאה.
כמו כן התברר שגם בקרב הצוותים החינוכיים הייתה התפיסה בנושא זה מורכבת. בקרב חלק מהצוותים היא כללה את ההנחה שלפיה ההצטיינות בקודש מספיקה לנו, וכי היא אינה עולה בקנה אחד עם הצטיינות במקצועות החול.
כך הבנו שבעוד שה"אני מאמין" החינוכי ברשת נשען על התפיסה האחדותית, הרואה בקודש ובחול חלקים משלימים בעולם ובחינוך, וכי חשוב ללמוד של כל התחומים – בשטח המצב מעט שונה.
מנקודה זו היה ברור שהדרך לפעולה צריכה להתקיים בשני צירים מקבילים, האחד מול הצוותים החינוכיים והשני מול התלמידים. יצאנו לדרך עם מגוון תוכניות הכשרה לצוותים העוסקים בלימודי קודש ובלימודי חול. מטרתן הייתה ביסוס התפיסה שבמסגרתה אנו שואפים שבוגרינו יביאו את כל כוחותיהם לידי מימוש בצורה הטובה ביותר, ושהצורך להצטיין במקצועות החול איננו סותר ואף משלים ויונק מאותו השורש של ההצטיינות במקצועות הקודש.
לצד זאת אנו עמלים לעודד אצל תלמידינו ותלמידותינו את המוטיבציה להצטיין. במקום זה יש לשים לב לנקודה מעניינת: מצד אחד אין אדם שאינו רוצה להצטיין, ומצד שני אנו רואים כי המצטיינים הם המיעוט. כדי להצטיין יש לעמול, להשקיע, לטייב את זמנו של התלמיד, ולדעת להציב מטרות ולהשיג אותן. כל אלה מעכבים את תלמידינו מלהשיג את התוצאה הרצויה.
לכן, ראשית דבר יש להבין את האתגרים שאיתם מתמודדים התלמידים. עלינו להציע להם פתרונות מדויקים, לסייע להם בנקודות ההחלטה, ולספק להם את הכלים לאופן שבו ניתן להכניס את אתגר הלמידה לתוך שאר המשימות. עלינו לעזור להם לייעל את הלמידה ולבחון מה יסייע להם להגיע להישגים גבוהים יותר.
נקודה נוספת שחשוב שניתן עליה את הדעת היא העובדה שמצוינות היא ערך, ואם אנחנו מחנכים אליו – עליו להיות נוכח בכל הנקודות ולעטוף את מכלול החיים. כשם שלא נאמר על אדם שהוא "מכבד" רק משום שהוא מכבד את הוריו אך אינו מכבד את חבריו או מבוגרים אחרים בסביבתו, כך לא נוכל לומר על אדם שהוא מצוין אם הוא מצטיין רק בתחום אחד ובוחר לא לשאוף למצוינות בשאר אורחות חייו.
על החינוך למצוינות לראות בה שפה וערך, וכך לבנות מודל של תלמיד השואף למצוינות בכל אורחות חייו. יש גם להכיר בקשיים ובאתגרים העומדים בפני התלמידים בדרך לקיום ערך זה, ולבנות מענים רלוונטיים לאתגרים אלו.
רעיון זה בא לידי ביטוי באופן ממוקד בחזון הפדגוגי הרשתי: "לגדל דור נאמן לתורתו ולערכיו, הלומד דעת ובינה, ומצויד בכלים הנדרשים לאתגרי המחר; דור שהמצוינות וההצטיינות הם נר לרגליו, בקודש ובחול; דור שלצד פיתוח ה'אני' הייחודי של כל פרט שבו, מאמין ומקיים חיים של שליחות ותרומה לקהילה ולסביבה שבתוכה הוא חי; דור שיצויד בכל הכוחות הנדרשים והכלים המתחדשים, לצורך השתלבות בכל תחומי העשייה בחברה הישראלית – בחינוך, בכלכלה, בתעשייה, במדעים וברוח".
רעות גיאת היא סגנית ראש מנהל החינוך וראש תחום פדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
