המשא ומתן הקואליציוני בעיצומו, וכדרכם של משאים ומתנים מסוג זה, עולים במהלכו רעיונות רבים לפתרון הקשיים. יצירתיות היא מאבני היסוד של אמנות המשא ומתן, אך לעיתים מה שנראה מצוין על הנייר בחדרים סגורים, מתגלה כצרה צרורה בשלב היישום בשטח. על פי הדיווחים בימים האחרונים, שני רעיונות שעשויים להתגלות ככאלה מלווים את המו"מ הנוכחי: חילופים (רוטציה) בין שרים במשרדי ממשלה, והעברת אגפים ותחומי אחריות ממשרד למשרד.
הסכמי חילופים במשרדים אפיינו את שתי הממשלות האחרונות, ממשלת נתניהו־גנץ וממשלת בנט־לפיד. בשני המקרים הללו ימיהן הקצרים של הממשלות הפכו את ההסכמים לאות מתה. הממשלה הנכנסת, לעומת זאת, בנויה על אדנים שנראים יציבים יותר. דווקא משום כך הסכמי חילופים בין שרים הם רעיון רע.
כל שר מגיע למשרד עם מדיניות משלו, רעיונות חדשים ושיטות עבודה שונות. דווקא בממשלה שיכולה להחזיק מעמד ארבע שנים או קרוב לכך, יש לנצל זאת על מנת לייצר יציבות ויעילות בעבודת משרדי הממשלה, ולא לטלטל משרדים לחינם רק בשל הצורך לחלק את השלל באופן שירצה את כל השותפים בקואליציה המתגבשת.
הפתרון הנוסף – העברת אגפים, יחידות ותחומי אחריות בין משרדים – בעייתי לא פחות. לעתים אין מנוס ממהלכים מבניים כאלה, אך יש לקחת בחשבון שהעברת יחידה ממשרד למשרד איננה רק החלפת שלט. מדובר בתהליך סבוך של העברת צינורות שליטה ואחריות רבים, אשר משתק את פעילות הגוף המועבר באופן חלקי למשך חודשים. המערכת כולה מגויסת לפרויקט המעבר, ואינה פנויה לעסוק באתגרים שלשמם היא קיימת. כך קורה לא פעם ששכרו של המעבר יוצא בהפסדו, ונזקי העברת האחריות מסכלים את מימוש המטרות שלמענן היא נעשתה. לכן גם אם מדובר בצעד בעל היגיון תיאורטי, כדאי לחשוב עשר פעמים לפני ביצועו המעשי.
הרכבת ממשלה היא מלאכה קשה, אך היא רק שלב ראשון. המטרה הסופית היא יצירת ממשלה יעילה ומתפקדת שתגשים את המטרות שלשמן הוקמה, ולא חלוקת שלל מיטבית.
