פה אחד דחו בשבוע שעבר שופטי בג"ץ את עתירתם של 14 פלסטינים ותנועת שלום עכשיו נגד הרחבתו של היישוב אפרת לאזור גבעת העיטם. בכך שמו השופטים קץ ל־18 שנה של התדיינויות משפטיות שנועדו לבלום את התפתחות אפרת, ולמנוע את ביצור ההתיישבות היהודית בצפון גוש עציון. הם לא קיבלו את הטענה המוזרה שלפיה את אדמות המדינה באזור, אלו שהוכללו בשטח השיפוט של אפרת כבר לפני כארבעים שנה, יש להקצות דווקא לפלסטינים על מנת שיוכלו להקים יישוב חדש. למעשה, השופטים אפילו לא דנו בעצם הכללת גבעת העיטם בשטח היישוב אפרת, ואת החלק הזה של העתירה פשוט דחו על הסף. ואולם בדרך להחלטה המתבקשת, נתנה המדינה התחייבות בעייתית מאוד: הקצאת שטח כולל של כ־50 דונם, בשולי גבעת העיטם, לשימושם של 13 מתוך 14 העותרים הפלסטינים.
אומנם במקרה זה ההתחייבות לא תמומש, משום שהעותרים עצמם אינם מעוניינים בכך. בדיון שנערך בתחילת השבוע הם הבהירו היטב שמטרתם איננה לקבל פיסת קרקע, אלא למנוע את התרחבות היישוב אפרת. אך למרות דחיית ההצעה הנדיבה בידי הפלסטינים, עצם מתן ההתחייבות להקצאת הקרקעות הוא תקדים בעייתי ומסוכן.
אכן, את שטחי יו"ש יש לפתח לטובת כל התושבים המתגוררים בהם, יהודים וערבים, אולם בין היהודים לערבים יש פער מובנה. בעוד ההתיישבות היהודית מתוחמת רק לאזורי היישובים הקיימים, ההתיישבות הערבית פזורה על פני מרבית השטח, ועתודות הפיתוח שלה רחבות. התחייבות המדינה יצרה פתח לנגיסה גם בכבשת הרש: אדמות המדינה שכבר סומנו כעתודת הקרקע להתרחבות עתידית של היישובים הקיימים. הפעם מדובר ב־50 דונם, בלבד שאפרת יכולה הייתה כנראה להתפתח גם בלעדיהם, אך ביישובים אחרים 50 דונם הם לעיתים כל גודלה של עתודת הקרקע. פתיחת השער בפני העתירה, ויצירת נורמה של הקצאת קרקעות לפלסטינים מתוך עתודות הקרקע להתיישבות, עלולה להתברר בהמשך כמהלך המסכן יישובים רבים ביו"ש.
