נתיב האבות. אמצע יוני. שעת צהריים. גשם. "א־לוהים יורק עלינו", אומר בזעם נער ליד בית משפחת בר־ לב. "הקב"ה בוכה עלינו", אומרת נערה יפת עיניים ליד בית משפחת דן־ הייר. כולם צריכים להסביר את הגשם הזה. להכניס קורטוב היגיון אל היום האבסורדי הזה. אבל אין שום היגיון בהריסת בתים שחורגים ב־40 ס"מ אל קרקע פרטית שאין לה בעלים, ואין שום הסבר שיניח את הדעת היאך נכנסה שכונת נתיב האבות למסדרון משפטי ללא מוצא. כמו גשם באמצע יוני.
ליד הבתים שעתידים להיהרס הוצבו שלטים "כאן ייבנה תוך שנתיים ביתה של משפחת יחזקאלי", "כאן ייבנה ביתה של משפחת בולוויק", וכן הלאה. "נורא קל להאשים את כל העולם", אומר לי עמי גבירצמן, שעמד בראש מטה המאבק, "אבל הטעות שלנו הייתה שלפני ארבע שנים לא עצרנו את כדור השלג הזה. אם היינו עושים לפני ארבע שנים את מה שאנחנו עושים עכשיו, הכול היה נראה אחרת". מאחד הבתים הסמוכים נשמעים קול ניגון ושירה. רחל מבכה על בניה.
זו שעת צהריים. רוב הבתים פונו בשקט ובהסכמה. לאורך היום כמה נשים שונות פנו אליי בבקשה שהתקשורת תעסוק גם ובעיקר בפינויים השקטים ובטקסים המרגשים שנערכו בבוקר כפרידה מהבתים. "כולם מחפשים את התמונה האלימה שתיחקק מהאירוע, אבל צריך לזכור ש־13 בתים מתוך ה־15 התפנו בשקט גמור, חלקם עוד אתמול", אומרת לי נורית. אוהבים להאשים את התקשורת בכך שהיא מחפשת את הצהוב ואת הדם, את האש ואת תימרות העשן, את הכותרת הצעקנית ולא את הלחישה. אבל אני אוהבת להחזיר את הכדור לידיים שלכם, הצרכנים. זו הרי מערכת שמזינה את עצמה. ריקוד שיש בו שני שחקנים. אנחנו בסך הכול נותנים לציבור הקדוש את ליטרת הסנאף והדם שהוא מקליק עליה. אנחנו עוטפים לכם את הסיפורים בדיוק כמו שאתם אוהבים.
הפינוי מתנהל בעצלתיים. "הייבוש הזה הוא הדבר הכי גרוע", אומרים מסביבי. מדי פעם נשמעת קריאה וכל הנערים שועטים אל גג בית משפחת בר־ לב. מטפסים מעלה דרך המרפסות והמרזבים. כיסאות נזרקים מהגג כדי לפנות מקום למתבצרים. רק באורח נס אף אחד לא נפגע. אבל אלו אזעקות שווא. הנערים מקבלים קרטיבים. לימון, משמש ואננס, כמו בקייטנה. על צלע הגבעה של בית הכנסת סודרו כמה שורות כיסאות. נערות ונערים יושבים ומשקיפים אל המעוז האחרון, בית משפחת בר־ לב. "רק חסר שיחלקו להם פופקורן", אומרת מישהי סמוך אליי. כן, זה נכון. כך זה נראה, כאילו ההצגה הכי טובה בעיר האבות תכף תתחיל ונשארו כמה כרטיסים אחרונים למכירה.
תודה לך, בית
14:28 מתחיל הבלגן האמיתי. שוב שריקה, שוב הנערים רצים. 15:06 מתחילים לפנות בכוח. נערים מלווים בשישה יס"מניקים שישה יס"מניקים האחד. אני מכבדת את רצונן של המשפחות שפינוי ביתן לא יעבור בדממה, ועדיין אני לא אוהבת את התמונות האלו. כתב גלי צה"ל וסמנכ"ל מועצת יש"ע חטפו מכת צבע ובגדיהם נוקדו בכתמים חומים. אבן אחת נזרקה ושוטר נפצע בראשו.
מתוך נחיל האדם שמתחת לבית אני רואה אצבע מתנפנפת. מזהירה את הנערים על הגג. זה הרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר. "שמעתי שהוא אמר שהוא יתבע לדין תורה נערים שיתפרעו", אומרת לחברתה תושבת אלעזר שעומדת סמוך אליי. הבן הגדול שלה פה. היא קצת חוששת אף שהוא הבטיח לה שלא ייכנס לתוך הבית. "אבל את יודעת, כשאת גרה פה, יש סיכוי לא קטן שהבן שלך יהפוך למתנחל". היא צוחקת. אני מבועתת. הילד שלי רק בן חמש, אבל מי יודע, אולי הוא יהיה מתנחל! ענייני הערבים־יהודים, הלנו הם או לצרנו, מעסיקים את ילדי כבר מעכשיו, ואני כל הזמן טורחת להזכיר לו שיש הרבה ערבים טובים ושיש גם יהודים רעים. אני רואה את גלגלי המוח שלו נעים, מנסים להבין את העולם במוח הילדי והמתוק שלו. ממש בימים האחרונים, כשעברה לידנו מכונית פלסטינית, הוא צעק "הנה ערביייי", והערביייי שמע ואני התפדחתי וצעקתי על ילדי ש"אז מה אם הוא ערבי, הוא שכן, והכול בסדר, לא צריך לצעוק". ואז צעקתי על עצמי בשקט, מה את רוצה ממנו, את הכנסת את המוח המתוק והילדי שלו לקלחת הזו.
זו שעת ערב. בני משפחת בר־ לב יוצאים מביתם. עוקרים את המזוזה ומודים לבית על שהיה ביתם במשך הרבה שנים. מבטיחים לשוב ולבנות אותו. חצר בית משפחת נוי ריקה ומגודרת. ליד השולחן שבחזית הבית יושבים יס"מניקים ומעשנים. משהו בתמונה הזאת צורם. באזור עוד כוחות יס"מ ומשטרה רבים. אני עוברת ביניהם ושומעת סיפורי מורשת קרב. "ההוא קילל אותי", "ההיא התנפלה עליי". הם קולטים אותי ומחרישים את קולם. האמת היא שאני מרחמת עליהם. בסיפור טוב יש טובים ורעים. מישהו שאפשר להטיח בפניו את הכעס ואת הזעם. אבל אלו לא הרעים בסיפור. אולי הם מריונטות של 'רעים', אבל לא הדבר עצמו.
חושך ירד. באחת הקרווילות בשכונה הזמנית כבר מקלחים את הפעוטות. בבית אחר ילדים משחקים בכדור על דק העץ. מתחילים חיים חדשים. "ידענו שזה יקרה, אבל עד שזה לא קורה זה לא קורה", אומר לי מתן יחזקאלי, אב לשישה, בביתו הזמני. "אני עדיין בהלם. זה לא נתפס. מרגיש כמו בסרט. נלחמנו שנתיים, הפכנו עולמות ולא הצלחנו במאבק הזה. אבל עוד נחזור ונבנה את הבתים שלנו באותו מקום אחרי שהתב"ע תאושר, אולי נזיז אותם בשלושה מטרים. אני מרגיש שיש רצון לעזור , ואנחנו אנשים עקשנים. בטח נצטרך לעבור חסמים בירוקרטיים, אבל בסוף נצליח בהקמת השכונה החדשה שייבנו בה 350 יחידות דיור, ובשיבה אל הבתים שלנו. אנחנו מכוונים לשם. בינתיים, הכול ייראה מוכן לבתים החדשים שלנו, יהיו לנו גינות בלי בתים. בינתיים".
לפעמים ארץ ישראל נראית לי כמו מקום עצוב לחיות בו. כן, לפעמים יוצאת לי ה"שמאלנית". אנחנו רבים הרבה ומתווכחים הרבה, ולחוצים המון ומתים פה לפעמים. לפעמים ארץ ישראל נראית לי כמו הבחורה הזאת על הבר עם המשהו העצוב בעיניים. היא סבבה והכול, היא מגניבה ויפה ומשפט הפתיחה הזה על המשהו העצוב בעיניים עובד עליה יופי. היא קולטת את זה כמחמאה. מורכבת כזאת. לא שטוחה. היא נותנת משמעות לחיים, אלו לא המרחבים הירוקים של ניו־ זילנד, כאן חביבי זה עמוק. תכה בסלע ויצאו מים. כן נו, היא חכמה ומצחיקה, משוגעת כזאת, אבל המבט העצוב בעיניים לא עובר לה. זה משהו קיומי. יש בה משהו טראגי, ולפעמים קצת כבד לחיות בה. לפעמים, כמו היום.
המאמר המלא מפורסם במוסף "יומן" של מקור ראשון.
