השיחה שקיים נפתלי בנט עם עיתונאים בחדר הממשלה בבוקר ה-20 ביוני, הייתה אחד המפגשים המפורטים לו זכו הכתבים המדיניים בישראל בשנים האחרונות. בנט עבר שם מתיאור זירה מדינית אחת לשנייה, הסביר איך פעל ומדוע, ממה הופתע לטובה וממה הוא מודאג במיוחד. כמעט היה אפשר לומר בתום המפגש הזה, בו עבר בנט ולחץ את ידי המשתתפים, כי הוא התנהל בפתיחות וגילוי לב.
עם זאת, על גילוי הלב העיב עניין אחד פעוט. העובדה שראש הממשלה דאז בנט השמיט מנושאי הדיון את הפרט לפיו הוא מתעתד באותו ערב להודיע על מהלך של פיזור הכנסת, והעברת שרביט ראש הממשלה במהלך החודשים שנותרו, אל יאיר לפיד.
שבועות ספורים מאוד לאחר מכן, לפיד כבר קיבל את פניו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בנתב"ג, בנט נדחק הצידה בכל מובן, אנשיו הוזזו בחוסר אלגנטיות וללא סובלנות מתפקידיהם, ונוכחותו בממשלה הלכה מאז והתפוגגה לה. אל ישיבת הסיכום האחרונה של ממשלת בנט-לפיד בשבוע שעבר, הוא נמנע מלבוא.
אולם כעת, כשגם לפיד קרוב מאוד אל תואר ה"לשעבר", הגיעה העת מבחינתו של בנט למסד את הנרטיב. להניח אדנים לאופן בו יסופר מצדו הסיפור המכונן של השנה הבודדת בה ישב בלשכה הבכירה בישראל.
סנונית מעניינת, ניתן היה למצוא בטור שכתב בנט ופורסם הבוקר בניו-יורק טיימס. תחת הכותרת "ממשלת רצון טוב הייתה אפשרית בישראל", הוא משרטט בו את הדרך בה הוא שואף להיזכר. וזה הולך ככה: לפני שנה וחצי, הייתה ישראל במקום עגום מאוד מבחינה פוליטית, כלכלית, ביטחונית וחברתית. בנט קיבל אז החלטה קשה, "להתעלות" מעל השבט אליו השתייך בתוככי החברה הישראלית, כדי להביא אותה כולה אל מקום טוב יותר. הוא מתאר את ההתנגדות הפוליטית העזה בה נתקל הרעיון מן ההתחלה, (ולא מציין כי ימים ספורים לפני הבחירות הבטיח במפורש כי זו לא הדרך בה יילך, והותיר מאחור מצביעים מאוכזבים והמומים).
הוא מפרט כי הממשלה בראשותו העבירה תקציב עמוס רפורמות נחוצות, החזירה מאות אלפים למעגל העבודה, הביאה שקט לגבול רצועת עזה, חסמה את הדרך בפני שיבה להסכם הגרעין שהיה מעשיר את משטר הטרור האיראני, שמרה על יחסים טובים עם שתי המפלגות בארה"ב, ואפילו הפיצה ראשונה את חיסון הבוסטר השלישי לקורונה. הישגים שמנגנים כולם על המיתר הנכון אצל הקורא האמריקני, לבד אולי מהקרדיט הישראלי לחסימת השיבה להסכם הגרעין.
איך הוא עשה זאת, אליבא דנרטיב? ובכן באמצעות חוק ה-70 על 70 שניסח. לדבריו, הממשלה התמקדה ב-70 אחוז העניינים המוסכמים על 70 אחוז מאוכלוסיית המדינה, והתרחקה מאלו הנפיצים. כך למשל, הסכמנו שהממשלה הזו לא תתעקש על ריבונות ישראלית ב"שטחים" ולא תמסור אותם לפלסטינים, כתב בטור. מתחמק כאן ממוקש המונח "הגדה המערבית", שהדהד בזמנו את עוצמת התרחקותו ממחנה הבית שלו, כשנקט בו במפגש עם מזכיר המדינה בלינקן.
"קראנו לעצמנו ממשלת הרצון הטוב. הוכחנו לעצמנו ולמי שהיו מחוץ לקואליציה שלנו, שאנשים עם דעות פוליטיות שונות באופן קיצוני, יכולים לעבוד היטב יחד", כתב בנט. הוא משבח עמוקות את יו"ר תנועת רע"מ מנסור עבאס, וכתב כי גילה בו מנהיג אמיץ, "מעין מענטש". הוא הוסיף כי הם בערך בני אותו הגיל ושניהם אנשים מאמינים, ולכן הסכימו כי ישאירו לאלוקים לטפל במחלוקות הדתיות, בעוד הם יעבדו יחד "כדי לספק חינוך טוב יותר, מקומות עבודה טובים יותר ורחובות בטוחים יותר לישראלים ולערבים".
ואז, מגיע הקרשנדו. "אחרי שנה של התקדמות, הממשלה שלי התמוטטה מול לחץ אינסופי של מפגינים ורשתות חברתיות", כתב. מתאר איך את הביקורת הקשה ביותר חטפו חברי הכנסת הערבים מן הצד האחד, ואנשי ימינה מן הצד השני, שכונו שניהם בוגדים בידי אנשיהם מבית. בטעות אחת מודה בנט, והיא "העבודה הגרועה" שעשתה ממשלתו בהדיפת "הכמות העצומה של מידע מוטעה", שהופצה כנגד הממשלה שלו.
לגבי הממשלה החדשה שעומדת להיות מוקמת בישראל, כתב כי הוא מקווה "שמנהיגיה יבינו כי האתגר הגדול ביותר עבור ישראל הוא לשמור על כל חלקי החברה הישראלית יחד". במשפט הסיכום, מתפייט רה"מ לשעבר כי התמונה הנאה הזו של שיתוף פעולה בין הצדדים השונים, נחקקה במוחות ובלבבות, ולא תימחק במהרה.
נראה מהפרסומים כי פניו של בנט מועדות בחודשים הקרובים אל סדרת הרצאות מעבר לים, הוא מתעתד לשווק את הממשלה בראשה עמד – כעוד יוזמה בשרשרת המיזמים המוצלחים אותם הגה והפיק. ולא רק זאת, אלא כרעיון פוליטי שיכול להתאים ולהוות מודל לעוד חברות מקוטבות ומשוסעות על פני הגלובוס. התעלמו מחילוקי הדעות, שלבו ידיים ושעטו קדימה – מורה בנט. על רקע זה, מעניין לציין כי שם אחד נפקד לחלוטין מהטקסט. זה של שותפו להרכבת הממשלה, יאיר לפיד.
