כבר יותר מעשר שנים שאני מלמד במגוון מסגרות, לבנות ולבנים, ועד לפני שבוע מעולם לא הוגשה נגדי תלונה. למיטב ידיעתי, לא אמורה גם להיות סיבה לתלונה כזו. לכן תוכלו לדמיין כמה הופתעתי כשכל זה השתנה לפני שבוע, כאמור, ותלמידה באולפנה שבה אני עובד ניגשה למחנכת וביקשה להגיש נגדי תלונה על הטרדה. זאת משום שבאחת ההפסקות היא ראתה אותי, לדבריה, מחבק בכוח את אחת מבנות החמישית.
העובדות, יש להודות, היו מדויקות. אכן חיבקתי באותו היום את החמשושית המדוברת. יחד עם זאת, אולי כדאי לציין שהחמשושית הנ"ל היא בתי החוקית, זו הידועה כאן גם בשם "המתבגרת".
לאחר שהסדרתי את הנשימה לקחתי את האחריות לאירוע על עצמי כמובן. המבוכה כולה הייתה נחסכת לו הקשבתי יתר קשב לדברי רבותינו שהורו: "אל יספר אדם עם אישה בשוק, אפילו היא בתו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו". ויחד עם זה הנחתי לדמיון שלי להפליג קצת ולתהות מה היה קורה לו מדובר היה בתלונה קצת יותר רצינית. כזו שלא הייתה מתפוגגת לאחר עשר שניות באוויר הפתוח. לאיזו תגובה הייתי מצפה מעצמי? ומה היו הציפיות שלי מאחרים?
ניסיתי לחשוב איך הייתי מגיב מול תלונה ממשית, ונדמה לי שהייתי פונה בו ביום לשני מכוני פוליגרף ומוציא בהם הכחשה גורפת שאינה משתמעת לשתי פנים, מיד לאחר מכן הייתי ניגש לגוף רבני כלשהו שעוסק בנושאים כאלו ומבקש שייכנס לעובי הקורה; ובמקביל הייתי מגיש תביעת דיבה שתתברר בבית משפט אזרחי. דומני שאחרי תגובה כזו הייתי יכול לצפות למידה של סבלנות מן הסביבה, ולהמשיך בעיסוקיי בלי שיוטל דופי בשמי הטוב עד להודעה החדשה.
בד בבד חשבתי גם על ההתנהגות של הצד השני. אני חייב לנצל את הבמה ולהצדיע לאותה תלמידה, שאיני יודע את שמה, על שעשתה את הדבר הראוי והנכון ופנתה אל המורה במקום לפרסם את הסיפור ישר בטיקטוק. אבל מה בדבר נפגעים אמיתיים? האם גם מהם אפשר לצפות לסובלנות כזו?
זו שאלה מוסרית ותרבותית מאוד גדולה, שאלת האתיקה של הנפגע. בעולם הקולנוע יש ז'אנר שלם של "סרטי אונס ונקמה", שבמוקד שלו נמצא קורבן של פגיעה מינית שלוקח את החוק לידיו ויוצא למסע נקמה חסר מעצורים. המוטיבציה האמנותית שעומדת מאחורי הז'אנר הזה היא שכך אפשר ליצור סרט עלילתי גדוש פעולות אכזריות, שהצופים יכולים להזדהות איתן על אף שהן לא נתפסות כלגיטימיות בשום הקשר אחר. התפיסה המוסרית שבבסיס העניין היא שפגיעה מינית מצדיקה כל תגובה, כמעט ללא סייג. במובנים רבים זה רעיון מאוד צודק. קשה לתאר את עומק ההשלכות האפשריות של פגיעה מינית. התורה לא הפריזה כלל כשדימתה פגיעה כזו למצב שבו "יקום איש על רעהו ורצחו נפש". וממילא, קשה לשפוט את הרצון לפעול כנגד הפוגע בכל האמצעים.
רוב הזמן אנחנו נמצאים במקום הלא פשוט בכלל של הקהל. כי מאז משחקי הגלדיאטורים ברומא לא ניתן כוח שיפוטי גדול כל כך באגודלים של הקהל לחרוץ את דינו של אדם לשבט או לחסד
יחד עם זאת, התורה מלמדת פעם אחר פעם שגם לנפגע יש חוקים ומגבלות. אפילו במקרים של רצח אין אנו מתירים לקרובי הנרצח להינקם מן הרוצח אלא לאחר הליך משפטי מסודר, "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם". ועם כל הכאב והאמפתיה, רוב בני האדם לא יכולים אפילו להגדיר את הנפגע כ"נפגע", אלא רק כ"מתלונן". ולכן אפשר לצפות, וגם לדרוש מן הנפגע, הליך סדור שעובר דרך פנייה לרשויות ולגופים מקצועיים לפני נקיטת פעולות ישירות יותר.
בסופו של דבר רובנו, ברוב הפעמים, לא נמצאים בצד של הנפגע וגם לא של החשוד או הנילון. רוב הזמן אנחנו נמצאים במקום הלא פשוט בכלל של הקהל. לא פשוט בכלל, כי מאז משחקי הגלדיאטורים ברומא העתיקה לא ניתן כוח שיפוטי גדול כל כך באגודלים של הקהל הרחב לחרוץ את דינו של אדם לשבט או לחסד. ואין לנו לרוב שום אפשרות לדעת מה בדיוק קרה. זה כוח קצת מפחיד, וברוב המקרים אני נוטה לוותר עליו ולא להתערב בכלל. אבל נדמה לי שגם כקהל יש לנו מחויבות: להיות מי ששומרים על הכללים, מי שמזכירים לשני הצדדים את הצורך להתנהל באופן הוגן ומכבד, שלא מבוסס על אלימות וכוח אלא על חתירה משותפת אל עבר האמת.
