פעמיים ביום נושאים את עיניהם רבים מתושבי ישראל ושואלים: מי יהיה שר התחבורה הבא, והאם הוא יעשה משהו סוף־סוף עם הפקקים הבלתי נגמרים שהם מבזבזים בהם את זמנם בדרך לעבודה וממנה? נוסעי התחבורה הציבורית מקווים אף הם שפוליטיקאי בעל כישורים יקבל אחריות על איחורי האוטובוסים או על קווים חיוניים שאינם קיימים כלל, ובכלל יקדם את המערך המיושן והמקרטע ויגרום לו להיות תחלופה אמיתית לרכב פרטי. גם היוצאים לחו"ל, שעומדים שעות בתורים האינסופיים בנתב"ג, ממתינים לשר רציני שיעשה סדר בנמל התעופה הלאומי של ישראל. ימין ושמאל מאוחדים בציפייה לפתרון בעיות התחבורה הקשות של מדינת ישראל.
משרד נוסף שדורש תיקון עמוק אחרי טראומה קשה שעבר הוא משרד החינוך. הורים, תלמידים, מורים ומנהלים מכל המחנות מייחלים לשינוי מהותי במערכת. בליכוד כבר הודיעו על הכוונה (המבורכת) לבטל את רפורמת ביטול הבגרויות של השרה יפעת שאשא־ביטון, שעלולה לגדל פה דור שלם של בורים. אבל בכך אין די. למרות תקציבי הענק של המשרד, המתקרבים לאלו של משרד הביטחון, מערכת החינוך מתמודדת מול קושי מתמשך וגובר לגייס כוח אדם איכותי, והבירוקרטיה מכבידה על היכולת לשמר מורים טובים ולהביא לפיטוריהם של הגרועים. למשרד דרוש שר שלא יחפש לרשום על שמו עוד רפורמה מלאת כותרות וריקה מהשפעה, אלא יערוך שינוי עומק שדווקא יצמצם את כוחם של המשרד ושל השר לטובת הענקת סמכויות רבות יותר למנהלים, חיזוק מעמד המורים והרחבת יכולת הבחירה של ההורים.
וישנו גם תיק הבריאות, שזועק לקידום המהפכה בתחום בריאות הנפש, לרגולציה בתחום התרופות (אם עוד לא נתקלתם במחסור הגובר בתרופות – אשריכם) ולפריסה טובה יותר של שירותי הבריאות כך שגם תושבי הפריפריה יזכו לרפואה ברמה מתקבלת על הדעת. בתקופת הקורונה המשרד היה בכותרות, אולם מאז נדמה שאין מי שמשתוקק ליטול על עצמו את אתגרי מערכת הרפואה.
למרות ההסכמה הרחבה על הצורך בתיקונים מעמיקים במשרדים הללו, לא נראה שיש מי שנלחם לקבל אותם. התיקים שתופסים את מירב תשומת הלב במשא ומתן הקואליציוני הם משרדי הביטחון, ביטחון הפנים, המשפטים, הנגב והגליל, ועוד. אפשר להבין מדוע: כל מפלגה מעוניינת לקבל תיקים הנוגעים לנושאי ליבה שהציגה בקמפיין, כדי שתוכל להציג תוצאות בפני בוחריה או לפחות להראות שהיא עסקה בסוגיות הללו ונאבקה עליהן. משרדים כמו תחבורה, חינוך, בריאות, תיירות, תקשורת ודומיהם, זוכים לפחות ביקוש, וכנראה שוב יוענקו כמתנת ניחומים לפוליטיקאים שלא ממש יתעניינו בהם.
נדמה שגם המאבק על משרד האוצר אינו נוגע בשאלה מי יזכה להילחם ביוקר המחיה, נושא הקרוב לליבם של כל אזרחי ישראל. אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' מחזיקים בתפיסות כלכליות שונות מאוד, אבל לא המחלוקת הזו עומדת במוקד המאבק ביניהם על התיק, אלא עמדת הכוח שמקנה המשרד הזה, שאנשיו הם גם אלה שכותבים את חוק ההסדרים, הידוע כמסלול המהיר לקידום רפורמות ושינויי עומק בשלל תחומים.
אבל לפני שרצים להאשים את הפוליטיקאים, כדאי להביט במראה. עם כל הכבוד לסיסמאות על "הטוב המשותף" ו"80 האחוזים שכולנו מסכימים עליהם", הפוליטיקאים שאנו שולחים לכנסת נבחנים ביכולת לקדם את תפיסות העולם שבשמן נבחרו. שר שבפועל באופן מקצועי זוכה להערכה, אבל מתקשה לתרגם אותה לפתקים בקלפי. כך למשל, התקופה הקצרה שבילה סמוטריץ' במשרד התחבורה הדגימה את כישוריו, אבל מאבק בפקקים וייעול התחבורה הציבורית לא עמדו בראש הקמפיין שלו, ולא הביאו לו קולות בוחרים שהתפעלו מביצועיו אך חלוקים על תפיסת עולמו המדינית. באופן דומה, סוגיית חינוך ילדי ישראל חשובה לקהל היעד של "הציונות הדתית", אך העבר מלמד שההערכה לשרי חינוך מטעם מפלגת המגזר לא הייתה רבה.
במילים אחרות: אפשר לקונן ולהתלונן על אופי התיקים שראשי המפלגות נאבקים עליהם, אך כדאי לזכור שהמערכת הפוליטית משקפת בסופו של דבר, לטוב ולרע, את דמותם של אזרחי מדינת ישראל. זה יתרונה הגדול, ושם גם חסרונה. חסרוננו.
