הדי הפיצוצים בירושלים שלשום שולחים אותנו להתבונן על האפשרות שאינתיפאדה חדשה אכן בפתח, וכבעלי ניסיון – גם על נסיבות ההתלקחות של האינתיפאדות הקודמות.
הסיבות לפריצת האינתיפאדה הראשונה, ב־1987, היו שתיים: האחת, צמיחתו של דור פלסטיני חדש ביש"ע, שלא חווה את טראומת ששת הימים ולא חשש עוד מישראל. השנייה, סדרת חולשות ששידרה ישראל, ובראשן המפולת האסטרטגית של עסקת ג'יבריל באביב 1985, שבמסגרתה שחררה ישראל את המטכ"ל של הטרור – 1,150 מחבלים מהמסוכנים ביותר, חציים היישר לרחובות יש"ע. גם הצלחתו של מחבל בודד מלבנון בליל הגלשונים להרוג שישה חיילי צה"ל כרסמה קשות בהרתעה. אבל כיוון שאז היה השטח מבודד היטב מנשק, המחבלים נאלצו להסתפק ביידויי אבנים, שביתות מסחר ומהומות.
אלא שמערכת הביטחון נרתעה מלדכא בתקיפות את המרידה, הפקירה לחסדי הפורעים את אלפי משתפי הפעולה שלה בשטח, ולא גירשה את ראשי המסיתים והמארגנים. כל זאת בהשראת בכירי הממסד הביטחוני אז, שהיה מורכב מאנשי שמאל: ראש השב"כ יעקב פרי, ראש המנהל האזרחי אפרים סנה, הרמטכ"ל דן שומרון, אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע ושר הביטחון יצחק רבין. בעידוד נמרץ של השמאל הפוליטי, התקשורת והאקדמיה, כולם הזדהו ברמה כזו או אחרת עם הנרטיב הפלסטיני של המתקוממים ושיתקו כל תגובה יעילה, כאילו רצו להפסיד בכוונה. הכישלון הזה הוביל למפולת האסטרטגית של הסכמי אוסלו, ואלה הובילו לאינתיפאדה השנייה, שעלתה לנו בכ־1,700 הרוגים.
האינתיפאדה השנייה דוכאה במבצע חומת מגן, שיצא לדרך לאחר שהגיעו מים עד נפש עם 130 נרצחים בחודש אחד, מרץ 2002. צה"ל כבש מחדש את שטחי A, ריסק את תשתיות הטרור, שיקם את התשתית המודיעינית והרגיע את השטח בתוך כשנתיים.
אלא שגם חומת מגן נעצרה באמצע, לפני חיסול הרשות הפלסטינית ולפני מבצע דומה בעזה. בכך נזרעו זרעי הפורענות להמשך. הרש"פ מרעילה דורות של תלמידים באמצעות מערכת החינוך שלה, שבה ישראל אינה מופיעה במפות, תרגילי חשבון הם בסגנון של "כמה זה שלושה שאהידים ועוד חמישה", חובה לשחרר את יפו, חיפה ומג'דל (אשקלון), ועשרות בתי ספר קרויים על שם גדולי הרוצחים. התלמידים "הטובים" שהופכים למחבלים, מתוגמלים במשכורות עתק. אותה רשות מובילה בעולם הסתה קשה נגד ישראל ומשתלטת על השטח במהירות. עזה הפכה לחזית איראנית, בעלת צבא המונה עשרות אלפים ומערכת רקטות השולחת את תל־אביב למקלטים פעם אחר פעם, ואף מציתה מרד בקרב ערביי ישראל.
והנה אנחנו ב־2022. שוב חלפו עשרים שנה, שוב קם דור שלא חווה את טראומת חומת מגן, ושוב מערכת הביטחון שלנו מפגינה חולשה. באוגוסט שעבר היא הפסיקה, מטעמים מדיניים וגם בגלל חילופי השלטון, את רוב המעצרים במקורות הטרור הממאירים ביותר, כמו מחנה הפליטים ג'נין והקסבה של שכם. ההפקרות הזו התפוצצה לנו במרץ 2022 בפיגועים בתל־אביב, בני־ ברק, אלעד ועוד, שאת רובם ביצעו מחבלים שיצאו מהאזורים הללו. את התנופה המורלית להתפרצות המחודשת סיפק הפעם ליל הפאניקה המתוקשר והמופקר בתל־אביב עד חיסול המחבל, שהיה איש פת"ח, בנו של קצין פת"ח; שוב אותו תהליך של אובדן ההרתעה.
החיסולים של חלק מכנופיית הפת"ח "גוב האריות" בשכם היו צעד נכון, אך גם הוא נקטע בעיצומו כדי "לחזק" ולהעביר סמכות לפת"ח. הרפיון בשומרון גרם לזליגת הטרור דרומה, לירושלים וחברון. בצפון השומרון מוקמים בהכוונת איראן ובן חסותה הג'יהאד האסלאמי, "גדודים" המונים כ־1,000 מחבלים חמושים. כאלה ישנם כבר בג'נין, טובאס, בלאטה וטול־כרם. הם כוללים את "הפרטנרים" הוותיקים, אנשי הפת"ח, אלו שאמורים להילחם בטרור למען ביטחוננו.
כלקח מר מהעבר, הטיפול בהתפרצות החדשה צריך להיות חד ומהיר. הגדודים הללו בשומרון חייבים להיות מחוסלים לפני שיהפכו לצבא טרור שייצא משליטה. מערכת הביטחון צריכה לחזור על השיטה שעבדה בגל הטרור בעזה בשנות השבעים: בניית רשימה של כל המבוקשים וחיסולם עד האחרון. הרווח יהיה כפול: הם עצמם יסולקו לעולם שכולו טוב, והטראומה החדשה תרגיע את השטח לשנים.
זהו מבחנה של הממשלה החדשה: האם יהיה לה אומץ לפעול, לעמוד מול האמריקנים, והכי חשוב להתגבר על הממסד הביטחוני הישראלי המכור לשיתוף הפעולה עם הפת"ח?
