בשבוע שעבר השתתפתי בסיור ביישובים הבדואיים בנגב. זה היה סיור מאלף, שכלל ביקור באחת משבע הערים שהוקמו למען האוכלוסייה הבדואית עוד משנות השבעים, לצד ביקור ב"יישוב שאינו מוכר". בכל מקום בלטה השניות: ביישוב הלא מוכר נתקלנו בהזנחה אינסופית – בתי פח שלצידם מכוניות פאר; מן הסתם עדות לעושרם של הבעלים, שמי יודע באילו נסיבות הושג. בעיר "המודרנית" יש רחובות סלולים היטב ובתים של כמה קומות, אבל גם שם המראה הכללי משדר הזנחה יחסית. גם בין הפעילים שפגשנו הייתה שניות: היו שביטאו גישה עניינית של רצון לשתף פעולה הן במיגור האלימות והן בטיפוח החברה הבדואית, וכאלה שביטאו גישה לעומתית, עם טענות כמו "אין לכם זכות לדרוש מאיתנו כלום, אנחנו הילידים ואתם כפיתם את שלטונכם עלינו".
אבל גם לבעלי הגישה העניינית היו טענות ענייניות: האוכלוסייה הבדואית גדלה כל הזמן, אבל תקציבי הרווחה והחינוך אינם עומדים בקצב. מכאן ההיפלטות של רבים ממערכת החינוך, העוני של המשפחות, וזליגת המוני צעירים אל מה שנראה להם כמסלול בטוח לעושר וכבוד – חיי הפשע והאלימות.
מול התופעות האלה, שקיימות לא רק אצל הבדואים אלא בקרב האוכלוסייה הערבית כולה, העמידו שלטונות ישראל לאורך עשורים רבים וללא הבדל השקפה פוליטית, הזנחה כפולה: הזנחת הטיפול באלימות, כי איזה פוליטיקאי רוצה להתמודד עם בעיה סבוכה שתעורר מהומות וכותרות נגדו, אבל גם הזנחת התשתיות והמשאבים שהיו יכולים למנוע לפחות חלק משמעותי מן הזליגה לאלימות. ההזנחה לא נובעת בהכרח מגזענות, אלא בעיקר מנטייה טבעית של פוליטיקאים להעדיף התייחסות לקבוצות בעלות כוח פוליטי. מכיוון שעד לממשלה הקודמת מפלגות ערביות לא היו מיוצגות מעולם בקואליציות, הפוליטיקאים הרגישו שהם יכולים להתעלם. אולי היו אף מי שאמרו בשקט "שיהרגו אחד את השני; למי איכפת". ההבנה שאלימות לעולם אינה נשארת בגבולות הקבוצה הראשונית, לא חדרה למחשבתם.
אבל עכשיו מכרסמת האלימות הבדואית, והערבית בכלל, בכל רחבי המדינה: מהירי בכבישי הנגב, דרך כנופיות הפרוטקשן בצפון, ועד הערים המעורבות. היא, ולא הזדהות פתאומית עם תורת כהנא, הסיבה העיקרית לצמיחה האלקטורלית המדהימה של איתמר בן־גביר, כולל במחוזות שמעולם לא נחשבו למעוזי ימין. האלימות אכן דורשת תשובה, אבל תהיה זו טעות קשה להתמודד רק עם הסימפטום, ולא עם מציאות ההזנחה שיצרה אותו. כדי להשיג משילות לטווח ארוך נדרשת בהחלט יד קשה כנגד הגורמים האלימים, אבל בשום פנים אין להסתפק בה. משילות אינה מושגת רק בכוח הזרוע וההרתעה, היא דורשת גם תודעת השתייכות מצד האזרחים. ואת זה אפשר להשיג רק אם השלטון משדר לאזרחים שהוא מקשיב לתלונות ולצרכים שלהם, ומשתדל להיענות להם.
לפיכך, רצוי שהממשלה הנכנסת תקדים למבצעי ביעור האלימות שהיא צפויה להכריז עליהם גם הכרזה ויציאה למימוש מיידי של קידום הפערים שנפערו במשך השנים בין תנאי החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל לאלה של הרוב היהודי. זה דורש כמובן גם שיתוף פעולה מצד הרשויות והתושבים עצמם, אבל קודם כול נכונות ממשלתית להכניס את היד לכיס ולהתמודד עם הצרכים. לזכותה של ממשלת נתניהו הקודמת ייאמר שהיא אכן עשתה זאת, בתוכנית 922, שזכתה לשבחים גם מפי הפעילים הבדואים ששמענו בסיור.
ההבנה שמשילות לא יכולה להיות מושגת רק באמצעות מקלות, אלא בשילוב מקלות וגזרים, חייבת להיות תקפה גם לגבי האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש. לטווח ארוך זה אומר מקסימום שלטון עצמי לפלסטינים, תוך מינימום פגיעה בביטחון ישראל. אבל גם עד אז: ממשלת בנט־לפיד, ושר הביטחון גנץ במיוחד, פעלו במאמץ סיזיפי להפריד ככל האפשר בין פעולה תקיפה מול גורמי הטרור ובין הצורך למנוע פגיעה בשאר חלקי האוכלוסייה, מתוך הבנה שאם כלל האוכלוסייה תיפגע, מעגל האלימות רק יתרחב. יש חשש ששרי הממשלה החדשה, בהתלהבותם להוכיח שהם "לא כמו גנץ", עלולים לשכוח את כלל הברזל הזה. אם כך יקרה, כולנו נשלם את המחיר.
