בעת העתיקה לחיצת ידיים הייתה השלב החותם של עסקה מוצלחת, הסכם משמעותי או התחייבות מעומק הלב. יותר מהחוזה הכתוב, יותר מהאינטרס הכלכלי, לתקיעת הכף הייתה עוצמה יחידה מסוגה, כמבחן לכבוד העצמי של שני הצדדים. מילא לחלל אותיות פורחות באוויר, אבל להפר מילה שלוותה בתקיעת כף? לא יעלה על הדעת.
בעת הזו, לחיצת יד היא האקט הפותח בלבד. מכאן זה יכול לנסוק ומכאן זה עשוי להידרדר – הכול תלוי בהתפתחות המשא ומתן. בשלב זה הכול לכאורה פתוח לדיון, כששקשוק היד ביד הוא בסך הכול יריית הפתיחה, ה"נעים מאוד" של מפגשי פסגה. ובכל זאת גם היום, מפגש בין מנהיגים נמדד באופן מסורתי על פי אותה תקיעת כף שפותחת את האירוע. עוצמת האחיזה, המבוכה האפשרית, וכמובן המסר החבוי – כולם נבחנים ברגע הקצר הזה, המצולם ומשודר לעולם כולו. השבוע עמדה במרכז תשומת הלב הבינלאומית לחיצת הידיים ההיסטורית בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין המנהיג העליון של צפון־קוריאה, קים ג'ונג־און; אם להסתכן בהכללה גסה, היא לא הביאה נחת גדולה מדי לשוחרי השלום ולארגוני זכויות אדם.
טראמפ הגיע להושטת היד המדוברת כשהוא מפגין את הפרשי הגובה והגיל מהינוקא הצפון־קוריאני. ללא ספק, הוא בא מוכן הרבה יותר מכפי שהגיע ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ללחיצת היד ההיא עם יאסר ערפאת, זו שלוותה בסיסמאות ענק "שלום עושים עם אויבים". המגעים המקדימים בין וושינגטון לפיונגיאנג – שנעו בין סף פיצוץ מסוכן לבין תקווה לשלום – הובילו לחתימת הסכם שהוא הישג לא רע בכלל עבור המעצמה המערבית.
כאמור, לא כולם רוו מכך נחת, בפרט לא אלו שתחזיותיהם התבדו. משעלה טראמפ לשלטון נשמעו צפירות היסטריה עולות ויורדות סביב צמד הצפוניות המונהגות בידי שני מטורפים – זו של אמריקה וזו של קוריאה. טובי הפרשנים הזהירו אותנו מפני מלחמת עולם שלישית, וקינת געגוע לממשל האחראי של ברק אובמה ליוותה תדיר את סיקור היחסים בין שתי המדינות. אלא שכפי שאמרה השבוע חובבת אובמה ידועה, שלי יחימוביץ', על הרבה פחות מזה קיבל הנשיא הקודם פרס נובל לשלום.
בעוד יחימוביץ' שלחה הצדעה לטראמפ, במחנה שלה נשמעו הרבה מאוד קריאות הפוכות. נשיא ארה"ב, אמרו שם, העניק הכשר לרוצח המונים, דיקטטור חסר תקנה שמתעלל בנתיניו. על אף שהמפגש בסינגפור היה ידוע מזה זמן, לחיצת היד היא שהקפיצה את מודאגי זכויות האדם, היא הייתה ה"ייהרג ובל יעבור" שלהם.
אכן, קים ג'ונג־און הוא לא חסיד אומות העולם, אלא שליט אכזרי שפוגע בשכנתו מדרום כמו גם באזרחיו. הוא דיקטטור חסר רחמים שחונך לאותה דורסנות ונצלנות עריצה שאפיינה את אבותיו, ולכן אין לדעת מה ערכו של הסכם בחתימתו. אלא שהקולות המזועזעים מהמגעים עמו הם אותם קולות שמבקשים מאיתנו לחתום על הסכם דומה עם הרשות הפלסטינית ולקיים משא ומתן עם הרוצחים הדיקטטורים מבית היוצר של חמאס בעזה, ומשוכנעים שזו הדרך היחידה להביא שלום בארץ. התמונה הרחוקה הזו ממזרח נראית להם מזעזעת, אבל במרפסת הפרטית שלנו כאן, משום מה חובה להשלים איתה.
על המגעים הלוחצים בין רבין לערפאת קיבלנו פרשנות שונה לגמרי מזו שנשמעה השבוע. ידיו של ערפאת היו מגואלות בדם יהודי עד לעצם. רבין ידע היטב מי העומד מולו, מחויך כולו ושבע רצון. הוא ידע שאי אפשר לסמוך עליו שיקיים את המילה הכתובה שעליה הוא חותם. והוא ידע שלחיצת היד ההיסטורית ההיא מכשירה לכאורה רוצח המונים, מנהיג ארגוני טרור שקיבל לראשונה כרטיס כניסה לשיח העמים. על אף העבודה הקשה מאחורי הקלעים לקראת חתימתו של הסכם אוסלו המפוקפק, ראש ממשלת ישראל הגיע לרגע הזה לא מוכן.
טראמפ כנראה לא יביא למלחמה כוללת, וגם לא לשלום עולמי. כאיש עסקים עם קבלות הוא עובד עניינית במושגים של רווח והפסד – כלכלי, ביטחוני או אחר. הוא לא מדבר אידיאולוגיה כמו קודמו; הוא מצפה לתוצאות ומאיים בסנקציות. בלי חוכמות ובלי סנטימנטים. יש להניח שבמהלך חייו העסקיים הוא כבר לחץ כמה ידיים של יריבים שלא חפץ ביקרם. יש להניח שרבים מאוד לחצו את ידיו תוך שהם נעים באי נוחות.
לפני שני עשורים וחצי התפרקה ברית המועצות מאיחודה הדיקטטורי בזכות נשיא אמריקני אחר, רונלד רייגן. במפגש פסגה עם מיכאל גורבצ'וב כופף רייגן את המעצמה היריבה למקום שבו חפץ, והצליח להביא הישגים לא מבוטלים עבור מעצמתו שלו. השבוע פעל נשיא ארה"ב כמנהיג מעצמה, כזה שמוביל מהלכים במדינות לא לו, וכך לא רק מרוויח את השקט המתבקש אלא גם משיב לארצו את כוחה בזירת יחסי החוץ. ימים יגידו עד כמה יעמוד מנהיג צפון־קוריאה במילתו ומה שווה לחיצת ידו, אבל אם הכול יתנהל כמתוכנן, תהיה זו תבוסה קשה לסגנון אובמה, אותה התנהלות זהירה ומהוססת שלא רוצה להתערב בעניינים של אחרים. טרוריסטים לא מבינים רק כוח, אבל הם בהחלט אוהבים להריח חולשה ולתקוף.
בקרוב אצלנו?
ישראל מסתמנת כיעד הבא של טראמפ, אולם מתברר שהרבה יותר קל להביא אימפריה דיקטטורית למעמד חתימה, מאשר לפרק ארגון גרילה שמנהל את הדיקטטורה הקטנה שלו בין סמטאות צפופות שמי ביוב זורמים בהן. חמאס לא מהסס להשתמש באזרחי עזה כבשר תותחים, להפעיל את הילדים כמגן אנושי ולהפוך את מוסדות החינוך והרפואה לבסיסי נשק וחמ"ל. גם לשליטי הרצועה יש כמובן אינטרסים כלכליים, אבל קשה להשתמש בהם ככלי למשא ומתן, כשכל תקציב מופנה להתחמשות במקום לרווחת התושבים.
לדיקטטורים מעזה אין כל עניין להיפרד מהפריבילגיה הקורבנית שמביאה להם נקודות בשדה הקרב המדיני – זה שישראל נתפסת בו לא רק ככובשת ואטומה, אלא בעיקר כרוצחת המונים. עסקאות קרות לא עוברות אצל מנהיגי חמאס במחילות התת־קרקעיות, וכל מה שאינו מוביל למחיקת ישראל מעל פני האדמה, הוא מבחינתם פשרה בלתי מתקבלת על הדעת. טראמפ, שמכיר את האמת נכוחה, יידרש במקרה הזה להיות יצירתי בהרבה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
