המשבר הפוליטי המתמשך של שלוש וחצי השנים האחרונות, שנראה שסוף-סוף יסתיים עם הקמת ממשלה יציבה, העלה לסדר היום הצעות שונות לתיקון המערכת הפוליטית: הגדלת הכנסת עם או בלי רכיב אזורי, העלאה או הורדה של אחוז החסימה, הצעות לשינוי אופן קבלת המנדט, ועוד היה נטויה. התחושה שהמערכת צריכה ניעור ודאי נכונה, אך בטרם רצים לבצע שינויים מורכבים במשטר הפרלמנטרי הישראלי, הגיע הזמן להוריד מהפרק כמה עיוותים שנוצרו במהלך המשבר הפוליטי האחרון. סור מרע, ורק אחר כך עשה טוב.
הניסיונות הנואשים להקים איזושהי ממשלה מתפקדת במהלך ארבעת הסבבים הקודמים הובילו לפריצה מוחלטת של האופן בו עובדת הפוליטיקה הישראלית. הסמל הוא כמובן חוק החילופים, חוק שהוביל לשינוי מהותי של כל שיטת הממשל, חוק שבא לעולם כדי לאפשר הקמת ממשלה בין שני צדדים יריבים, שמלבד הצורך הספציפי להקים ממשלות בלתי אפשריות, אין בוא שום היגיון ממשלי.
אבל חוק החילופין היה רק ההתחלה. פיצולים, איחודים והזזות תיקים וסמכויות הם אומנם תופעות שהתקיימו מאז ומעולם, אבל הגיעו לקיצונות גרוטסקית ממש בשנים האחרונות. המצאת תיקים כמו שר המים וההשכלה הגבוהה, חלוקת תפקידים ביחס של כמעט תפקיד לכל אחד לחלק ממפלגות הקואליציה, הכל הוכשר (על ידי שני הצדדים) בניסיון (מוצדק) להקים ממשלה, ממשלה כלשהי, ולסיים את הפלונטר הפוליטי הבלתי נסבל. עכשיו, אחרי ההכרעה החד-משמעית בסיבוב החמישי, ההצדקות האלו לא רלוונטיות.
לראשונה מאז 2015, אחד הצדדים זכה לרוב מובהק, והוא יכול להקים ממשלה יציבה והומוגנית, "בלי טריקים ובלי שטיקים". נתניהו ניהל קמפיין שנתן דגש להחזרת היציבות המשטרית, ויציבות כזאת היא בדיוק מה שהציבור שבחר במפלגות הקואליציה המיועדת רוצה, ושמדינת ישראל צריכה. כשזה המצב, הממשלה הקרובה חייבת להיגמל מההרגלים הפוליטיים המגונים שנצברו בשלוש וחצי השני האחרונות, ולחזור להגיון הבסיסי של האופן בו בנויה המערכת.
לצערנו, נראה שהשותפות הקואליציוניות מסרבות להבין את גודל השעה ולהפנים את ההזדמנות שניתנה להן. כרגע, כדי לפתור בעיות פוליטיות מינוריות יחסית של חלוקת תפקידים, בעיות שלא שונות מאלו שצצו בכל מו"מ קואליציוני בעבר ובוודאי שלא מזכירות את הבעיות שצצו בהקמת שתי ממשלות החילופין, עומדים על הפרק פתרונות כמו רוטציה במשרד האוצר החיוני, איחוד תיקים גדולים כפרס ניחומים (פנים ותחבורה, או שמא פנים ובריאות) באופן שלא יאפשר אף עבודה רצינית, ולקינוח – מינוי זמני של יושב ראש הכנסת, תפקיד שהוא אחד משבעת סמלי השלטון, ראש הרשות המבצעת, כרטיס זוגי מידי לחלקת גדולי האומה.
למי שהספיק לשכוח, הרעיון של יושב ראש כנסת זמני בא לעולם רק אחרי שבג"ץ התערב ברגל גסה בעבודת הכנסת, ואילץ את הכנסת למנות את גנץ כדי לאפשר את הקמת ממשלת החילופים הראשונה. זה היה צעד גרוע גם אז, אך לפחות הייתה לו הצדקה אמיתית. כרגע מדובר במינוי יו"ר כנסת זמני רק כדי לאפשר לנתניהו לדחות בעוד שבועיים-שלושה את ההכרעה לגבי חלוקת התפקידים בליכוד, וכך הופך העניין לדוגמה מושלמת לצעד בעייתי שננקט בנסיבות קיצוניות שהופך גם הוא לשגרה.
אחרי יותר משלוש שנים בתחום הפוליטי שכולנו נרצה לשכוח, מה שמדינת ישראל צריכה יותר מכל זו יציבות. קודם כל הפסקה מסבבים אינסופיים והרסניים של בחירות, נכון, אבל מיד לאחר מכן, היגיון פנימי וסדר בתוך המערכת הפוליטית. המשך ההתנהלות בסטנדרטים הנמוכים אליהם נאלצנו להתרגל בשנות הפלונטר ואי ניצול ההזדמנות להחזיר את היציבות המערכתית באופן שיאפשר לה לפעול באופן מיטבי – קודם בביטול חוק החילופין ואז בביטול שאר ההרגלים העקומים שאומצו בתקופת המשבר – יהיה החמצה אדירה. תנו לנו ממשלה וכנסת שפועלות באופן נורמלי. אחרי מה שעברנו, מגיע לנו.
