במרוצתן של כחמישים שנות עבודתי כעיתונאי בשידור הציבורי, חקוק בתודעתי אירוע אחד אשר לא יישכח. ואולי גם בתודעתם של עמיתיי. זה קרה באחד הימים בחודש מרץ 2014, שבו נערכה מסיבת עיתונאים בהשתתפותם של שני שרים – שר האוצר דאז יאיר לפיד ושר התקשורת דאז גלעד ארדן. נציגי התקשורת נקראו לבית סוקולוב, אכסניית העיתונאים, כדי להאזין לגזר דין שהושת על ידי הרוב בכנסת שגזר מיתה על קיומה של רשות השידור. אלו המילים שנאמרו באותה התכנסות על ידי שר האוצר לפיד: "היום חתמנו על תעודת הפטירה של רשות השידור".
לסגור את התאגיד? הבעיה היא לא בתקצוב, אלא שהוא מחסל את השוק הפרטי
הנייר אינו מתעד את זחיחות הדעת, העליצות ואולי גם השמחה לאיד שאפיינו את מילותיו אלה של לפיד, שבישרו את קיצה של רשות השידור. זו רשות השידור שהייתה ראויה לגורל האכזר ברוח החקיקה שאישרה הכנסת. אזכור: באיזו קלות אושר פירוקה של הרשות. אבל היו מי שהרהרו בסתר ליבם: זה היה גזר דין שהלם את המציאות המנהלית, בה התקיימה הרשות.
אין להתכחש: בפן הניהולי ניכרה חובבנות, תופעות של הטייה פוליטית בתכנים, אך מהצד השני גם הפקתן של יצירות מופת לטלוויזיה כמו "עמוד האש" ועוד. הייתי בין המאמינים כי רשות השידור הייתה ראויה לשיפוצים ואף לתיקון מן היסוד, אך לא לחורבן. וכאמור, החתימה על תעודת הפטירה כביטויו של השר לפיד, נעשתה תוך זחיחות הדעת ובקלי קלות.
מה היו אומרים מנהיגים ועיתונאים לו היו נוכחים באותו מעמד של חורבן הרשות? הרצל, ז'בוטינסקי, סוקולוב, אחד העם, ברל כצנלסון ואחרים היו גם עיתונאים, לא רק פוליטיקאים. בכובד ראש כתבו את מאמרים בהם שטחו את רעיונותיהם כיצד לקדם את כינונה של מדינה ליהודים. אותם מאמרים ומחבריהם היו מאבני היסוד עליהם נבנתה המדינה. מסתבר שהשרשרת לא נותקה: לפי הדיווחים, בימי נובמבר 2022 אלה נראה כי גם תאגיד השידור הציבורי צועד במסלול שהוביל בשעתו את רשות השידור לקיצה.
* * *
אומנם לא כולם, אך פוליטיקאים מסוימים ראו במערכות החדשות מעין לוח מטרה אליו יש להפנות את חיצי הביקורת. ככל שעובר הזמן, כן מתחדדת אצל החתום מטה הסברה כי ריחוק הזמן רק מאשש את ההערכה כי היו פוליטיקאים שהיו נגועים בחשדנות כלפי מערכות החדשות ועורכי מהדורות החדשות, וחשפו לעיתים קרובות את יחסם העוין, ואת עמדתם כי יש להתעמת עם העוסקים בעריכה ובדיווחים לתוכניות החדשות.
אין לי כל ספק כי פוליטיקאים "סימנו" וסיווגו עורכים וכתבים על פי דעותיהם הפוליטיות. תופעות אלה בלטו במיוחד כאשר לצד הנהלת רשות השידור כיהן גוף "הוועד המנהל" שחבריו היו פעילים פוליטיים – נציגי המפלגות. הם בחנו בדקדקנות את ניסוחי הדיווחים והפרשנויות במגמה לגלות הטיות פוליטיות בניסוחי החדשות ובדברי הפרשנות. למען האמת העובדתית, יש לציין כי היו הטיות פוליטיות. התופעה הבולטת, בעיני, עסקה בסיקור הנושא הפלסטיני. היו עיתונאים בחטיבת החדשות שהתמקדו בדיווחיהם בסיקור הנושא הפלסטיני.
חברי הוועד המנהל התמסרו למחות בתקיפות על תפקוד מערכת החדשות. הם גם השמיעו איומים בהם דרשו להטיל סנקציות על מי שחטאו בעיניהם. וכל התופעות האלה הובאו לידיעת הציבור. הרי במערכות החדשות מונו כתבים שתחום סיקורם היה כל הנעשה מאחורי הקלעים, וכך קיבל הציבור את מלוא המידע על הנעשה ברשות השידור, מידע שהופץ לימים גם בערוצי הטלוויזיה המסחריים . התוצאה: הוכשרה הקרקע לקראת מימוש האפשרות של סגירת אמצעי תקשורת.
כמובן, גורם אחר שבעטיו ניתן היה להחליט על סגירת אמצעי תקשורת, כמו רשות השידור, היה הכשל הניהולי. ההנחה, המוטעית לחלוטין ששררה הייתה כי עיתונאי כשרוני יהיה גם מנהל מוצלח. הדבר משול לשאלה האם מנתח-לב מצטיין יצליח גם בניהול מרכז רפואי? מכאן ניתן להבין כי כמובן שאין כל ערובה להצלחתו של עיתונאי מצטיין שימונה למנהלו של גוף תקשורתי.
* * *
אם בסופו של דבר יוחלט לבטל את אגף החדשות של תאגיד השידור הציבורי, נראה כי לא ייערכו הפגנות המוניות במחאה על הסגירה. ביטולו של ערוץ תקשורת, עקב החלטת ממשלה, לא יזעזע את אמות הסיפים. אפשר למנות כמה מן המניעים לאדישות הציבור במקרה שתתקבל החלטת סגירה. האחריות על סגירה נופלת בחלקם של גורמים אלה: פוליטיקאים, הטיות – בעיקר לעבר מחנה השמאל, ניהול כושל, עיתונאות לא-מקצועית אלא רדודה, המימון הממשלתי המאפשר שידור ציבורי ואולי גם גורמים נוספים.
ובכל זאת, אם צריך להצביע על מניע עיקרי, לעומת מניעים אחרים, שיאפשר סגירת אמצעי תקשורת לפי החלטת ממשלה, הוא אדישות הציבור, אם לא השלמת רוב הציבור. ייתכן כי קברניטי התקשורת צריכים לתת את דעתם על המציאות כפי שהיא נראית לעת כתיבת שורות אלה, ואת דעתם על כך שהציבור לא נערך להפגנות המוניות אם צעד זה יתבצע. מצב הקולות בכנסת, קואליציה הנשענת על רוב גדול מול אופוזיציה, עלול להוות איתות אזהרה גם לערוצים מסחריים שאינם פועלים עקב מימון ממשלתי: ראו, הוזהרתם! ביטולו של ערוץ תקשורת ציבורי יהווה תקדים אשר יאפשר סגירתם של ערוצי תקשורת אחרים. או בצורה בה התבטא אלמוני באחת הרשתות החברתיות: "חבל שלא סגרו אותם כבר אתמול, שיממנו את עצמם".
יעקב אחימאיר כיהן בתפקידים עיתונאיים במסגרת השידור הציבורי במשך כחמישים שנים
