לצערי, לא יכולתי לנכוח בערב ההוקרה שערכה 'ועידת החינוך הלאומי' של מקור ראשון ומרכז ישיבות בני עקיבא לרב חיים דרוקמן, במלאת לו 90. יש לי הרבה כבוד והוקרה לרב דרוקמן על השקעת כל חייו בתחום החינוך בפרט, ובצרכי ציבור בכלל, והכל בהרבה אהבת אדם ובמאור פנים. גם באופן אישי אני לא יכול לשכוח את בואו של הרב דרוקמן לניחום אבלים בביתנו, כשישבנו שבעה על אשתי המנוחה במבי; מחווה שבהחלט לא הייתה מובנת מאליה, באשר לא במבי ולא אני מעולם לא נמנינו עם חוג תלמידיו. עצם העובדה שהוא הכיר אותנו מפעילותנו העיתונאית הספיקה לו כדי לרצות להשתתף באבל, למרות שהיה אז כבר בן 84, ועמוס באינסוף משימות כהרגלו.
הרב דרוקמן הוא אכן איש אוהב, וממילא גם מעורר אהבה. משך הזמן שהוא משקיע בתחום החינוך, יותר משבעה עשורים, והמסירות שבה הוא ממלא את שלל תפקידיו, מזכים אותו בצדק גם בהרבה הערצה. אבל היה משהו בתמונות מן הערב עצמו, וביחס הכללי לרב דרוקמן בשנים האחרונות, שבכל זאת עורר אצלי הסתייגות. הרב דרוקמן האהוב והנערץ הופך בדימוי הציבורי, בוודאי מחוץ ל'מגזר', גם לבכיר מנהיגיה של הציונות הדתית. הוא האיש שאליו עולים לרגל בכל שעת משבר, פוליטית וחברתית. ומן המעמד הזה שניתן לו ראוי להסתייג, משום שעם כל הכבוד והאהבה שאני באמת רוחש לו, יש בעיות קשות באופן מנהיגותו.
מנהיגות, בעיניי, מתבטאת קודם כל ביכולת לקבל הכרעות קשות, הכרעות שנויות במחלוקת, וגם כאלה שלא בהכרח ימצאו חן בעיני המערכת שאתה חלק ממנה. אליקים העצני אמר לי פעם שהוא שמח שבן-גוריון היה מנהיג היישוב ב-1948 ולא בגין, למרות שבן-גוריון היה איש הרבה פחות נחמד וטוב לב מבגין, ודווקא משום כך. משום שבגין, איש טוב לב ורחום, היה מתקשה לקבל את ההכרעות הקשות, אפילו אכזריות, שנדרשו כדי להקים מדינה בתנאי אותם ימים. כך גם הרב דרוקמן.
מרוב רצון לראות את הכל במשקפיים ורודות ואופטימיות, הרב דרוקמן כשל לא פעם במתן גיבוי לאנשים שלא היו ראויים לכך. הכוונה כמובן, בראש וראשונה, לרב זאב קופלוביץ' מישיבת נתיב מאיר, ולרב מוטי אלון; שני רבנים בולטים שהואשמו על-ידי תלמידיהם במגע מיני אסור וכפוי, ובשני המקרים קיבלו הרבנים האלה גיבוי מהרב דרוקמן. עצם העובדה שעד לרגע כתיבת הדברים האלה, הרב דרוקמן, לכאורה בכיר רבני הציונות הדתית, לא טרח לומר מילה על פרשת הרב טאו, מעידה שהבעיה בתחום הזה עדיין קיימת [אני לא מצפה כמובן שידבר בגנותו של הרב טאו לפני שבוררו הדברים לאשורם, אבל ממנהיג בכיר כמותו אפשר היה לצפות שיקרא לקיומה של חקירה כזו בהקדם].
תום ליבו של הרב דרוקמן מאפשר לו להתעלם ממתחים שקיימים בעולם הערכים שהוא מחנך אליו, וממילא מהצורך להכריע בין ערכים שלא תמיד מתיישבים ביניהם. המתח הבולט ביותר הוא המתח שבין ארץ ישראל ומדינת ישראל. היום ברור שהמאבק למען ההתיישבות והחלת הריבונות בכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן, יש בו לכל הפחות סכנה אפשרית למדינה מכמה היבטים: המחיר הדמוגרפי, שעלול להביא לאובדן מוחלט של המדינה היהודית; המחיר המוסרי; המחיר המדיני, מול הקהילה הבינלאומית, ומחיר הקרע הפנימי בתוכנו, שהולך וגדל ככל שתגי המחיר של ההיבטים האחרים הולכים וגדלים.
יש רבנים ומנהיגים פוליטיים בציונות הדתית שאומרים במפורש: כל המחירים האלה אינם שווים את הוויתור על הערך של ארץ ישראל השלמה, או את המחיר הביטחוני שעלול להיגרם מוויתור על חלק ממנה. זו עמדה שאני מתנגד לה, אבל היא בהחלט לגיטימית. מה שלא לגיטימי לאדם שהציבור רואה אותו כמנהיג הוא לפסוח על שתי הסעיפים, ולא להתייחס כלל לבעיה. למען הדיוק: הייתה דווקא פעם אחת שבה היה הרב דרוקמן שותף להכרעה ממלכתית דרמטית, שלא להתעמת חזיתית עם כוחות הביטחון שצרו על אנשי הציונות הדתית בכפר מימון, בימים שקדמו להתנתקות. אבל מאז ההתנתקות, כשהקולות הרווחים בציונות הדתית הלכו ונעשו פחות ממלכתיים, לא שמענו את קולו של הרב דרוקמן נלחם במגמות החדשות.
אי ההבנה של המציאות הישראלית הקרועה והסבוכה באה לידי ביטוי גם בהתבטאותו האחרונה בזכות מדינת הלכה. כל אחד מפוסקי ההלכה החשובים שתמך במדינת הלכה בראשית שנות המדינה – הבולטים ביניהם היו הרב הרצוג והרב גורן – הבין, וכתב על כך במפורש, שאימוץ ההלכה כחוק המדינה יחייב שינוי דרמטי בהלכה עצמה, כדי להתאים אותה לנורמות של חברה דמוקרטית מתוקנת.
הרב דרוקמן, לעומת זאת, מתייחס לשאלה הזו כאילו אין בה כלל בעיה. הרי זו מדינה יהודית, הוא אמר באותו ראיון, אז ברור שהיא צריכה להתנהל לפי ההלכה. ובכך המחיש גם שאינו מודע לפער שבין הפרשנות הלאומית למושג 'מדינה יהודית', והפרשנות הדתית לאותו מושג. הוא הסתפק בהרגעת הציבור החושש ממדינת הלכה, בכך שהיא לא תעסוק ברשות הפרט, אלא רק ברשות הרבים. אכן, מסר מרגיע למי שחוששים למשל שביציאתם מהבית לרשות הרבים, תתנפלנה עליהם משמרות הצניעות שתחייב אותם לקוד לבוש ספציפי, או אפילו רק יכתיבו את קוד הלבוש של שלטי הרחוב.
אני משוכנע שכשהרב דרוקמן דיבר על מדינת הלכה, או העלה בדמיונו דווקא משמרות צניעות. אבל כאן בדיוק הבעיה: ראשית, בעצם חוסר הרגישות למה יבינו שומעיו במלים "מדינת הלכה". שנית, במתן האפשרות לחוגים קיצוניים יותר בעולם הדתי להיתלות בדבריו וכן לקבל מהם גושפנקה למשמרות צניעות, או לדברים אחרים שהוא לא התכוון להם.
למרבה הצער, גישתו החיובית והתמימה של הרב דרוקמן כבר נוצלה לא פעם למטרות פוליטיות שאינן דווקא ערכיות. החל מבנימין נתניהו, שבאמצעות הרב דרוקמן הוריד בשעתו את נפתלי בנט מהתביעה הלגיטימית לתפקיד שר הביטחון, ועד הדרך שבה הפך את עצמו בצלאל סמוטריץ' ממנהיג הפלג הקטן של הציונות הדתית, לזה שמתיימר להנהיג את המחנה כולו; הרבה בזכות התמיכה שדאג לגייס מהרב דרוקמן לשורה של צעדים שנקט. למען האמת, מאיש חינוך שחינך כל חייו לממלכתיות, אפשר היה גם לצפות שלא ייתן את ידו לא לאנרכיזם נוסח איתמר בן-גביר, ולא לתמיכה בראש ממשלה שכל התנהלותו בשנים האחרונות מבטאת העדפת האינטרס האישי על פני זה של הממלכה.
באותה ועידת חינוך דיבר גם הרב חיים נבון. הכותרת שניתנה לדבריו באתר 'מקור ראשון' אומרת שלדעתו, בתי החינוך צריכים להיות הבתים שבהם גדלים ילדי ישראל, ואילו בתי הספר צריכים להתמקד בתפקיד הלימודי.
העובדה שההתבטאות הזו לא עוררה סערה מוכיחה כמה רחוק התרחקה הציונות הדתית מהאידיאלים המקוריים שלה. הרי כל מפעל הישיבות התיכוניות והאולפנות, כל ההשקעה האדירה של ההורים בכסף ואנרגיה כדי לתת לילדיהם את בתי הספר הטובים ביותר, נועד בעיקרו להעניק להם חינוך טוב יותר, ולאו דווקא לימודים טובים יותר. אבל מרגע שהתזה הליברטריאנית התרחבה, הרצון להעניק חופש מלא ככל האפשר לכל פרט ולכל משפחה לעומת כוחם הכפייתי של הממסדים למיניהם, גם תחום החינוך כבר נכלל במהפכה.
הגישה הזו היא גם מתכון לאסון לאומי. כלומר: ברור שבפועל, עיקר המעשה החינוכי, לטוב ולרע, נעשה בבית. זה בוודאי נכון כתיאור אמפירי של המציאות. אבל הרי לא כל הבתים נמצאים במעמדה של משפחת נבון, שיש לה מן הסתם את הבנת החשיבות, אנרגיות הזמן, והכישורים הנפשיים, להעניק חינוך טוב לילדיה. ומה יעשו רבים מילדי ישראל, שלמרבה הצער לא בהכרח גדלו בבתים כאלה – והאילוצים הכלכליים והחברתיים רק מקטינים כל הזמן את יכולתם של הבתים להיענות למשימה. ומי מאיתנו לא שמע על מקרים רבים ומרגשים, שבהם הבית לא נתן את התשובה החינוכית המתאימה, ורק מורה, או קבוצת מורים, הם שהעניקו לתלמיד את האמון בעצמו, ואת המידות הראויות.
הגישה שמייצג נבון הפוכה לגישה שנתנה לציונות הדתית את מעמדה וכוחה הציבורי; היא גם הפוכה לגישה שבשמה תובעים כל הזמן הורי הציונות הדתית את תמיכת המדינה במערכת החינוך שלהם, גם כשמדובר בסעיפי תקצוב שאינם נמצאים כלל בחינוך הממלכתי הרגיל. למעשה, נדרשת דווקא גישה הפוכה; בית הספר חיייב להיות קודם כל גורך מחנם. אם יצליח בכך, יוכל ביתר קלות למלא גם את תפקידו הלימודי.
