את המאה ה־20 התרגלנו לחלק לעשורים: שנות הארבעים הקודרות, שנות החמישים השמרניות, שנות השישים המהפכניות. בסוף המאה ההיא הפסקנו לדבר על עשורים והתחלנו לדבר על דורות. כמעט לא שומעים דיבורים על האופי המיוחד של שנות האפס או שנות העֶשרֵה של המאה העשרים ואחת. במקום זה אנחנו מדברים על דור ה־X, דור ה־Y ודור ה־Z. את החשיבה ההיסטורית, במונחים של תקופות, החלפנו בחשיבה טכנולוגית: כמו שבכל כמה שנים יוצא לשוק דור חדש של טלפונים חכמים, כך כביכול מונפק מדי פעם דור חדש של צעירים.
הטכנולוגיה אינה רק ההשראה לצורת החשיבה הזו, אלא גם במידה רבה הסיבה שמביאה אותנו לחשוב כך. הצעירים מרגישים בבית בטכנולוגיה החדשה, בעוד המבוגרים צולעים מאחור. הפער הטכנולוגי הזה מחריף מאוד את התחושה שהצעירים הם יצורים בפני עצמם, דור חדש החסין בפני עצותיהם ותובנותיהם של המבוגרים. הרי ילדינו מצליחים להוריד שבע אפליקציות בזמן שלוקח לי להקליד באצבע אחת "מה יהיה מזג האוויר היום בירושלים". לתחושת הפער הדורי הזה יש השלכות חינוכיות קשות. אני פוגש בכל מקום מורים והורים שאיבדו את ביטחונם העצמי, שאינם יודעים אם עוד יש להם מה להעניק לצעירים הפוזיטרונים המשוכללים שמקיפים אותם. לתחושה הזו אין שום בסיס. הטכנולוגיה מתקדמת במהירות, אך טבע האדם לא משתנה. והאמת היא, שאפילו הטכנולוגיה כבר לא מתקדמת כל כך מהר.
חולשת הדעת של המבוגרים אינה תוצאה של טכנולוגיה סופר מתקדמת, אלא של טכנולוגיה היפר מסורבלת
ההמצאות הגדולות של 150 השנים האחרונות, אלו שבאמת משפרות את חיינו, הומצאו כמעט כולן במחצית הראשונה של התקופה הזו: המכונית, המטוס, רשת החשמל ומכשירי החשמל, הטלפון, האנטיביוטיקה ועוד. קצב החידושים המועילים הואט מאוד בעשורים האחרונים. המשקיע האגדי פיטר ת'יל נוהג לומר: הבטיחו לנו מכוניות מעופפות, ובסוף קיבלנו טוויטר. בספרו "מאפס לאחד" כתב ת'יל כי "הדור של הורינו וסבינו בסוף שנות השישים, ציפה בכיליון עיניים לארבעה ימי עבודה בשבוע, לאנרגיה חשמלית זולה מכדי לגבות עליה כסף ולחופשה על הירח. אבל זה לא קרה. הטלפונים החכמים, שמסיחים את דעתנו מהסובב אותנו, מסיחים אותנו גם מכך שבאופן מוזר מה שסובב אותנו למעשה בעיקר ישן: רק מחשבים ותקשורת השתפרו דרמטית מאז אמצע המאה ה־20".
אפילו החידושים הגדולים של השנים האחרונות, מִחשוב הענן והבינה המלאכותית, לא הביאו צמיחה משמעותית בפריון העבודה.
למה בכל זאת נדמה שקשה לנו להדביק את קצב הקדמה הטכנולוגית? לא משום שהטכנולוגיה כל כך מתקדמת, אלא משום שהיא כל כך לא ידידותית. כשסבא רבא שלי עמד בפעם הראשונה בחייו מול מקרר חשמלי, הוא כנראה היה צריך רק לחבר את השקע לתקע. היה אפשר לקוות שגם מחשבים יעבדו כך. במקום זאת, אנחנו צריכים לנהל את המערכת בעצמנו: להוריד יישומונים, למחוק את העוגיות, לעדכן גרסה, להתקין מחדש, להחליף שם משתמש, להיזכר בסיסמה. במקום שהמחשבים יהפכו פשוטים כמו מקררים, המקררים הפכו מסובכים להפעלה כמו המחשבים, עמוסים בכפתורים דיגיטליים ובתוכניות מיותרות. חולשת הדעת של המבוגרים אינה תוצאה של טכנולוגיה סופר מתקדמת, אלא של טכנולוגיה היפר מסורבלת.
ואחרי כל זה, צריך לזכור שטכנולוגיה – מתקדמת או מסורבלת – היא רק טכנולוגיה. גם הילדים שנולדו עם טיקטוק ביד סובלים לעיתים מבדידות, מעצב ומשיממון, בדיוק כמו אדם הראשון בימי קדם. גם הם צריכים ללמוד איך מנהלים מערכות יחסים, איך מתבגרים ואיך מנהלים משפחה, בדיוק כמו אנשי ימי הביניים. פערים בין־דוריים הם קליפה, שמסווה את הגרעין הקשה של הטבע האנושי, שלא השתנה ושלא ישתנה, ושתמיד זקוק להדרכה הורית.
הפער הדורי הגדול ביותר בין אבותינו היה זה שבין אברהם ליצחק. הפרידו ביניהם מאה שנה, ארץ מולדת שונה, מקצוע אחר, וגם עקידה אחת. ובכל זאת, לא היה כיצחק מי שהעריץ את אביו והלך בדרכיו: "וישוב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו… ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". איך הצליח אברהם לגשר על פער הדורות? הוא לא היסס להדריך את בנו בערכי הנצח, להורות וללמד ואפילו לצוות: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט". אברהם ידע שהשפה השונה של יצחק ובני דורו והטכנולוגיה החדישה שלהם הן רק תחפושת. מתחת למעטה הזה נמצא תמיד ילדים קצת מבולבלים, הכמהים – כמו בכל דור – שמישהו ילמד אותם את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט.
