לפעמים אני באמת תמהה כמה יכול להיות מורכב להבין אותי. איפה הפער בין הטקסט שלי לפונקציה של הקלט במוח של המתבגרים. יש דברים שהתייאשתי לגביהם. אני אפילו כבר לא מתווכחת, באמת אני מותשת. נגיד, כשלכביסה מושלכים התחתונים מחוברים למכנס או לטייץ. אמרתי פעם, פעמיים, אלף חמש מאות פעמים. החדרים המבולגנים, זה שהדלתות של הארונות נותרו פתוחות זה מילא, מגירות שלופות שמהן משתרבבים שרוולים לכל הכיוונים וקפוצ'ונים, שלהם קוראים היום הודיס בכל מקום, ניחא. אני כבר מצליחה לחיות עם הכפכפים הזרוקים בבית בימות הקיץ, מתעלמת מהניחוח ופותחת חלון, כדי שהריח של הפרות יוציא את הריח של כפות הרגליים. אבל עם הבלנדסטון, עמוסי הבוצק, קשה לי יותר לעשות שלום. שלא לדבר על הדרישה הכי־הכי מוגזמת, ברמת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, והיא הפיכת הגרביים לצד המטונף, את מה אתם רוצים בדיוק שאני אכבס. וכל זה רק בתחום הסדר בבית, עוד לא התחלנו לדבר על דברים מהותיים יותר, כמו לענות לשאלות שנשאלות בוואטסאפ, ולנסות ללבוש חצאית שעונה על ההגדרה של חצאית ולא על ההגדרה של מחטב.
אני פשוט ממשיכה בשיחה שלי עם עצמי. חכו–חכו כשיהיה לכם בית, אז תעריכו אותי. ואז נראה, תבואו לקבר שלי להודות לי על כל מה שעשיתי עבורכם
מכל אלה שחררתי. אבל בכל פעם שאני הופכת/מלקטת/מרימה/מפנה/סוגרת בעצמי, אני מקללת. פשוט מקללת, ילדים זבל, ירקות־אכזבתֵנו. אני שפחה, אין לי כוח יותר. ואז אני פשוט ממשיכה בשיחה שלי עם עצמי. חכו־חכו כשיהיה לכם בית, אז תעריכו אותי. ואז נראה, תבואו לקבר שלי להודות לי על כל מה שעשיתי עבורכם. בסך הכול זה נראה לי כמו מהלך פנימי קלאסי של אמהות: גיל המעבר מהציפיות, להשלמה עם המציאות.
אבל! קרו מספר דברים בשבוע האחרון, כאילו מישהו צילם מרחפן את חירייה ורואים בצילום טבעת יהלום 18 קרט נוצצת. רגעים של מתיקות ונחת – שאי אפשר לפספס. זה התחיל בשאלה התמימה של הילד, איפה לשים את החולצה של הצביעוֹת, כדי שאני לא אהרוג אותו. איזה יופי של שאלה, תראו מה זה. איזו רגישות – ועוד מבן! לא נשכח איך בשנה שעברה הגדילה ראש אחת המתבגרות להשרות במים את חולצת חודש ארגון השוחה בצבעי שמן עמידים, ביצים וקמח – בצוותא עם ערמת הכביסה של שבת שכללה רק דברים לבנים. למותר לציין שהכתמים לא ירדו גם אחרי 80 כביסות. צלקת חרוטה בליבנו לעד.
רגע נוסף של נחת היה כשאחת הבנות אמרה לי, בטח ישמח אותך לשמוע שהשנה אין אולטרה־סגול. לא הקשבתי להמשך, ובו ההסבר המפותל והדרך איך זה הסתייע, בגדול אם הבנתי נכון, הובטח ריקוד מכובד מאוד, ברמת לעמוד ולמחוא כפיים. לא היה אכפת לי, זה הדהים אותי, שהילדה – ש־90 אחוז מהזמן מסתובבת עם אוזניות ומתעלמת מקריאותיי: מישהו יכול להביא לי נייר טואלט אני תקועה בשירותים כבר יומיים, ו־10 אחוז נוהמת לעברי איומים שהיא נושרת מבית הספר, ושאני לא מבינה אותה ושמי אני בכלל שאגיד לה איך לנהל את הזמן שלה – אשכרה יודעת שיש משהו שמטריד אותי, שמעסיק אותי. שכבר נואשתי ממנו, ואני אפילו לא שולחת מראש למדריכה את מחאתי הצפויה.
סבב הנחת הסתיים בהודעה: אמא, אני יודעת שזה מעצבן וסליחה אבל אין לי כוח, הכנתי עם יעל 300 פנקייקים והשארתי גז מלא בשמן, מחבת חרוכה, סקוץ' מלא בבצק שלא יורד וגושים קשים ברחבי הכיור. סוריייי ובסוף מדבקה חמודה. תראו, זה לא שממש בכיתי מהתרגשות תוך כדי שאני מגלה שמישהו זרק גפרור לפח והתיך את הזבל אל תוך השקית. אבל לפחות, הייתה לה ההגינות להתריע.
וזה אומר שאפילו שנראה שלא אכפת להם, שהם לא איתי, שהם פיתחו עצמאות – בעצם הם יודעים, ומעצבנים בכוונה. וזו בעצם ההגדרה הנקייה והטהורה של גיל ההתבגרות. לעצבן בכוונה, ואז כשיש עימות לזרוק לך לפנים: אבל קיבלתי במבחן בתורה 92, ואז את עונה: לימודים זה לא הכי חשוב, ולמחרת כשאת מנערת אותם מהמיטה וצורחת, אתם תאחרו את ההסעה, הם צועקים לך: לימודים זה לא הכי חשוב. להבין שהפסדת. באמת, בגדול. אין לי סיכוי. הם לא צפויים, הם מתוחכמים והם לוחצים לי על הנקודה הכי רכה – להרגיש שלא מקשיבים לי, שלא אכפת ממני ושאני זקנה.
עלה תעלו.
