הפרוטוקול של כותבי הטורים אומר שעליי לכתוב על מה שקורה עכשיו. העניין הוא שהדבר היחיד שקורה עכשיו זה מונדיאל, ואני, אין לי סיפורים על מונדיאל.
בעצם יש לי סיפור אחד. הימים ימי שנות התשעים, וערב אחד אבא שלי נוחת בבית עם וידאו חדש שקיבל במתנה מוועד העובדים של הבנק וקלטת של הסרט "זאב בודד" של צ'אק נוריס. כל מה שצ'אק עושה שם זה לרדוף אחרי סוחר נשק בשם רולי, ובכל פעם כשקורה משהו רע הוא מוציא פחית בירה מהמקרר ונרגע. לא מדובר בסרט מעניין במיוחד, אבל זה מה שהיה בבית, וצפיתי בו המון. אולי מאות פעמים. ולא מאסתי בצ'אק נוריס. אני חושבת שאפילו היה שלב שהתאהבתי בו ממש, והתחלתי לחשב חישובים איך צ'אק יתגייר ונוכל להתחתן אם רק אצליח להשיג את המספר שלו.
באותו ערב הייתי שוב משועממת, והחלטתי להירגע עם הסרט של צ'אק. הכנסתי את הקלטת למכשיר הווידאו וחשכו עיניי. במקום אהובי ההוליוודי הופיעה על המסך חבורת שחקני כדורגל שועטים אחרי כדור. מה זה? קראתי בכל הבית, והבריחה המהירה של אחי אל החדר הסגירה את פשעו: הוא הקליט את המשחק של ישראל-צרפת ממוקדמות המונדיאל על הסרט של צ'אק נוריס.
רתחתי מזעם. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה באותו ערב, אבל בואו נגיד שהסצנה הייתה מאוד דומה לסצנת הסיום שבה צ'אק מוצא את רולי ונלחם בו עד מוות.
למחרת התעוררתי לחיים בלי צ'אק נוריס ועם משחק כדורגל טיפשי בתוך הקלטת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז פשוט ישבתי וצפיתי בו מהשעמום. אחי הצטרף אליי והכריז "חכי, חכי לסוף". ואז הגענו לרגע שבו ראובן עטר מוסר לרוני רוזנטל, ומאיר איינשטיין מלווה אותו בפרשנות: "עדיין רוזנטל עם הכדור… ראובן עטר… כן! שער! שער! 3-2 לישראל!" והפרשן השני, אני לא זוכרת את שמו, עונה לו בחזרה: "מאיר תירגע, מאיר תירגע! אבל אני רוצה להגיד לך שזה הניצחון הגדול ביותר של כדורגלן ישראלי". ומאיר לא נרגע וממשיך לצעוק: "הקול שלי נגמר, אבל זה בכלל לא משנה. ניצחנו את צרפת!"
מה יש לו, לגבר הלבנטיני שנישאתן לו, שהוא מפתח כאלו רגשי מחויבות עם ברזיל. מה אכפת לו אם היא מפסידה או מנצחת?
והקטע הזה, של מאיר איינשטיין נחנק מרוב התלהבות, בחיי, זה היה אחד הקטעים. מאותו רגע לא יכולתי לסיים יום בלי לראות את זה. כל ערב הייתי באה לאחי ואומרת לו "בוא נראה שוב את מאיר תירגע", ושנינו היינו פותחים את המשחק, מריצים לרגע הזה ונקרעים מצחוק.
את כל זה אני כותבת עבור הנשים היקרות שהסלון שלהן התמלא בשבועיים האחרונים בחבורת גברים מפצחי גרעינים ובולסי פופקורן, חלקם אף מגדילים לעשות ולובשים את החולצה של הקבוצה שהם אוהדים. מה יש לו, לגבר הלבנטיני שנישאתן לו, שהוא מפתח כאלו רגשי מחויבות עם ברזיל. מה אכפת לו אם היא מפסידה או מנצחת?
מילא אם זה היה מסתכם בכדורגל, אבל לגבר שהיה פעם אביר חלומותיכן יש עוד תחביבים מפוקפקים שהתגלו עם השנים. יום אחד הוא קם בבוקר, עלה על טייץ והתחיל לרוץ בגשם. גילה שזה עושה לו טוב, במיוחד בשבע בערב לפני המקלחות. כמה שנים אחר כך הוא מיצה את הקטע של ריצה ועבר לאופני שטח, ומאז כל שבוע מגיעות לכן בדואר חבילות עם מגיני ברכיים ומימיות ממותגות.
אתן בטח שואלות את עצמכן מה זה המגדר הזה? מה הסיפור שלהם? למה אנחנו חולקות איתם חיים בכלל? בהקשר הזה יש לי רק דבר אחד לומר לכן: לק ג'ל. זה בדיוק מה שהגברים שלכן חושבים כשאתן מפנות שעה וחצי מהחיים שלכן בשביל לק ג'ל. עוד לא נולד הגבר שישים לב שאשתו עברה השבוע מפאני באני עם פרנץ' לאפקט פנינה, ואנחנו משקיעות בציפורניים כאילו החיים עצמם תלויים בזה.
ובפני אלו ואלו אני רוצה לשטוח היום טענה רדיקלית במיוחד, ולומר שאלה החיים האמיתיים. כן, נו, הרגעים האלה. הזמן המיותר הזה של כל אחד לעצמו עם השיגעונות שלו. אם נלמד לכבד את זה, אם נבין את עומק ההנאה שיש בזה, החיים שלנו ישתדרגו פלאים.
תנו כבוד לטמטום, זה מה שאני אומרת. תנו ספייס לשיגעונות.
ולפעמים קורה הדבר המופלא הזה, כשאחד מבני הזוג מצליח להדביק את האחר בקטע שלו וזה נהיה פתאום הקטע שלהם ביחד. וכשזה קורה, איזה מדהים זה?
