לא אשת בשורה אנוכי היום: חברים וחברות, יש מצב שלא סובלים אתכם. אי אפשר שלא להבחין בהלם שעל פני הישראלים שנסעו למשחקי המונדיאל בקטאר. יותר מההלם על ניצחונה של ערב הסעודית או מרוקו, הם המומים מהדירוג שלהם בטבלת המקומיים: הייתכן שאנחנו לא אהובים?! כך, מביטחון עצמי אדיר, נראים פתאום הישראלים שפופים ונחבאים אל הכלים ואנשי כאן 11 מסירים את הלוגו שלהם מהמיקרופונים.
באופן דומה, אי אפשר להתעלם מההלם שעל פניהם של כמה אנשים מהציבור הסרוג לאחר הבחירות האחרונות: הייתכן שלא התנחלנו בלבבות? יש מצב שלא סובלים אותנו אחרי התרומה האדירה לעם ולארץ?!
וגם ההלם שהיה על פניי השבוע, כשסטודנטית בתל־אביב הסבירה לי במלוא הרצינות עד כמה היא מבועתת מהשינויים שיכפו עליה "הדתיים" שעלו לשלטון. "את באמת מפחדת?!" שאלתי אותה והיא לא הבינה איך אפשר לראות את המצב הזה ולא לרצות לברוח מכאן.
איך זה קרה לנו? הישראלים השובבים, החמים, הסימפטיים?! נכון, אנטישמיות ושנאת דת היו כאן מאז ומעולם, אז למה אנחנו מופתעים בצורה כזו?! לדעתי זה מפני שבעידן הרשתות החברתיות אנחנו שומעים רק את עצמנו ומרחיבים את המעגל שלנו עם מי שחושב בדיוק כמונו. לא עולה בדעתנו שיש מצב שמישהו לא סובל אותנו ואם זה אכן כך, זו בעיה שלו. אז מה עושים? מתייוונים – מתחנפים למי שחושש מאיתנו ומאבדים את הייחודיות? אני פוגשת את הנטייה הזו אצל תלמידות תיכון שלא רוצות להיראות חשוכות ודוסיות בעיני מי שאינו כזה. הן רוצות את הדבר הטבעי והבסיסי ביותר: להיאהב. חז"ל, שהבחינו בנטייה האנושית הזו, פסלו כמובן את ההתייוונות, אבל התירו את החלופה ההכרחית: תרגום התורה ליוונית. לפעמים, תצטרכו לתרגם את עצמכם ולתווך את מה שאתם מאמינים בו, יאמרו חז"ל. אל תחשבו שכל העולם מעריך בדיוק את הערכים שלכם.
"באיזה שבט את?" שואלים אותי עד היום, ואני תמיד חושבת שהשאלה הזו היא תנועה. כך רצו רחל ולאה את העם הזה: עם של ריבוי שבטים, לא עם של שיבוטים.
השבוע, כשבמוצאי שבת הרציתי בפני אלף חסידות דוברות יידיש ומיד אחר כך שלחתי טור לעיתון "זרעים" של בני עקיבא לרגל שבת ארגון, הבנתי בפעם המיליון שאני אישה משונה. "איך את נוגעת בציבורים רבים כל כך?" שאלה אותי מישהי ועניתי לה, שאין כישרון שלא נולד מכאב.
בבית הספר היסודי, ב"בית יעקב" בבית וגן של הרב לויכטר, הלכתי מדי שבת לתנועת "בתיה" והערצתי את מירי, המדריכה. בתיכון, בבית הספר "חורב" הייתי צועדת לסניף הרחוק של "עזרא" ברחביה והערצתי את המדריכה שלי רפאלה. וכשלקחה אותי פעם חברה ל"בני עקיבא" בבית וגן, שמו בידיי, במחווה של טוב לב, דגל ענק וביקשו שאצעד איתו בראש במוצאי שבת ארגון עם הנוער החביב. ברור שנבהלתי וחזרתי הביתה. נערה לא חביבה שכמותי.
בבית, כמו ילדה טובה, אספתי את הסמלים של התנועות כולן: לוחות הברית עם הת' והע', המגן־דוד עם התוספות עליו והספר הפתוח. הם היו הסמל לאאוטסיידריות שלי.
מגיל צעיר לימד אותנו אבא אנגלית, צרפתית, גרמנית וערבית אבל לתנועות הנוער הייתה שפה אחרת, שפה שלא הצלחתי ללמוד על אף שניסיתי. דיברתי בשפתם ברהיטות אבל לא ידעתי אותה, מפני שהיא סירבה לדעת אותי. היכולת להיות "מולטי־לינגוויסטית", שהייתה נערצת כל כך בבית אבא, הייתה כמו שפה זרה באוזניהם של בתיה, עקיבא ועזרא. הם דיברו רק בשפתם, שפה של נוער מדהים, ללא תנועה. הזרות שלי נתנה בי יכולת להבין שפות אחרות, היא נתנה בי יכולת להבין, ובכן, שיהיו בעולם אנשים שלא יסבלו את ימימה מזרחי.
לא חלמתי שיום יבוא וכולם ילמדו את השפה הזו והיא תכתיב את תנועות הנוער. שפה חדשה, ללא סמל ללא אות. תנועה לכיוון מישהו אחר. שפה שתזכיר לנו שאנחנו שליחי רעיון גדול בהרבה מסך השבט שלנו.
הנושא של חודש ארגון היה "נפש יהודי הומייה", ובחרתי לספר לחניכים את סיפורה של בת עקיבא, שביום חתונתה ניבאו החוזים בכוכבים שתמות. בלילה, כשהסירה את סיכת הראש שלה, היא תחבה אותה בנקב בקיר ולמחרת, מצא שם אביה נחש מת. "בתי, מה עשית?" הוא שואל אותה והיא מספרת שבעיצומה של החתונה, היא הבחינה בעני בפתח. איש שנפשו הומייה מרעב. בניגוד לכיוון התנועה, היא פילסה אליו דרך ונתנה לו אוכל. היא תהפוך את התורה לעבודה.
כך צריכה תנועת נוער להיראות. בעידן שבו כולם מחקים תנועות ריקוד בטיקטוק, ביקשתי מהחניכים לברוא תנועה חדשה, בניגוד לכיוון התנועה. תנועה לכיוונו של מי שנפשו הומייה ואינו שותף כרגע לחגיגה הגדולה. תנועה שירצו אחרים ללמוד, תנועה שתרקיד את העולם כולו לעבר הטוב.
