על פי רוב, סימני פיסוק לא נוטים לעמוד בלב מחלוקות ענק, למעט אולי באסכולות לשוניות אנינות טעם. הכללים די ברורים ונוחים למשתמש: הנקודה מסיימת משפט, הפסיק מאפשר נשימה ברצף קריאה, והנקודה־פסיק מאפשר נשימה ברצף קריאה של טקסטים פרי מקלדת חופרת. חדי העין מבינכם ודאי שמו לב שזהו גם הסימן החביב והנדרש ביותר אצל כותבת שורות אלה. לצד הנ"ל שוכנת ליגת העל של סימני הפיסוק – אלה המתנשאים יותר, דוגמת הסוגריים, סימני השאלה והקריאה, ושלל אמצעים העומדים לרשות המצטטים והמאפסטרופים בג'י נלהבת.
ויש את המקף המחבר. זה שבא לאחד ויצא מפריד. בהגדרה. שהרי אם אתה נדרש לחיבור, כנראה שכל חלק עומד בפני עצמו. וכשכל חלק עומד בפני עצמו, החיבור עשוי ליצור הרמוניה נעימה, אבל בו במידה עלול להתגלע ניגוד אינטרסים. אתה יכול לחיות בשלום עם זהות כפולה, עד ששוטר לבן יושב על צווארו של צעיר בעל גוון עור זהה לשלך. או אז מישהו עוד עשוי לשאול אותך, ואולי זה בכלל אתה ששואל את עצמך: מה אתה יותר – אפרו או אמריקני? אתה חי חיי שותפות ותורם לחברה הסוציאל־דמוקרטית ככל יכולתך ונוטל ממנה כפי צרכיך, עד שהצורך הזה עומד בספק. וכשהקיבוץ שבו גדלת מסרב לאשר לך נסיעה לביקור משפחתי בחו"ל או סתם פסק זמן ממשמרות ברפת לטובת לימודים אקדמיים, באותו רגע מתסכל, מה אתה יותר – סוציאל או דמוקרט?
כפי שהזכרתי בעבר, נולדתי עם מקף מחבר – בשם, בגיאוגרפיה ובזהות. אני בת למשפחת כהן־דוראס שהגיעה מהאנייה היישר לעיר בת־ים, ובנתה ביתה בשכונת רמת־הנשיא שם היה גם סניף בני־עקיבא המשובח שלנו. וכן, אני בת למגזר הדתי־לאומי. זה שמפלגת הבית המיתולוגית שלו ביקשה להיות המקף המחבר שבין התפיסה הציונית לאמונה הדתית. אסכולת אתחלתא דגאולה שלו הצליחה לאחד את השתיים לכדי ישות אחת, כשהיא משרטטת לציונות שורשים אמוניים ומוסיפה לעץ המשפחה היהודית פירות עסיסיים גדושי להט בנייה ועשייה. תורה ועבודה שחקוקות על סמל תנועת הנוער הגדולה ביותר במגזר, ששילבה לא רק את תורת 'והגית בו' לצד חיי עבודת האדמה, אלא גם את תורת ההתיישבות יחד עם עבודת השם. ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה וגם להפך: רצים למצוות ושוברים את הראש בזיהוי המשימה הלאומית הבאה.
אבל להרמוניה הפנימית הזו לא היה סיכוי. כמקובל אצלנו, כבר בראשיתו העניין כולו היה נתון למחלוקת. לא רק האורתודוקסיה המודרנית מול זו המשיחית, ששתיהן מתבוננות בהתרגשות בהתגשמות חזון הנביאים – מי באמונה תמימה ומי בסקפטיות מבוקרת; גם בתוך מחנה משיחֵי הרצף – זה שנע בין מתפללי "ותחזינה" לעתיד לבוא לבין "דוחקי הקץ" – המקף המחבר הפך למפריד ולנושא לדיון בפני עצמו. לא עוד מחלוקת לשם שמים עם הדתיים על הציונות ועם הציונים על הדתיות; מעתה, ויכוח אימים על המקף – תפקידו, מסלולו ותוכניותיו לעתיד.
המלקים נהנים לבוז לו, לומר שהוא בגד בתפקידו ההיסטורי. המעריצים נהנים לעוף על עצמנו, להעצים את תרומתנו לחברה ולתקומה לממדים היסטריים. מתוך ההאנשה השמורה לסימני פיסוק בכירים בלבד, זכה המקף למעמד משל עצמו עד ששכחנו שתפקידו בסך הכול לאפשר קריאה נוחה יותר, לא לשנות את הטקסט.
להט אנטי־סרוג
בעידן התמימות של נעורינו, בשבתות ארגון ותנועה היינו מלח הארץ המחבר בין ערכי מסורת ואמונה לעשייה ומעורבות חברתית. מצעד הלפידים שלנו עבר ברחובות בת־ים בגאון, נאספים במגרש ספורט ענק – שלושת הסניפים המקומיים – מתפקדים, מדגלנים, שרים ביחד התקווה. השכנים היו יוצאים לחלונות, מוחאים כפיים ומחייכים. או שלא. לא היינו אליטה, לא היינו הילדים של חבר כנסת זה או אחר. היינו החולצות הלבנות שנתנו פייט לאלה הכחולות והבז'יות, תוך רצון גלוי ללמוד מהם ולמצוא איכשהו גם את המכנה המשותף.
האידיאולוגיה הזו תורגמה לפוליטיקה מדוברת, הפכה לאליטה החדשה – יש הטוענים "האליטה הלא מודעת לאליטיותה" – ובתוך מאיץ חלקיקים אינטנסיבי ביקשה לעבור מהספסל האחורי לאחיזה על ההגה או לפחות לספסלי הכבוד הקדמיים. היה בזה מן הצדק, היה בזה מן הריחוק. ולתוך הלהט האנטי־סרוג שהתסיס נגד המתיישבים ביהודה ושומרון וחבל עזה הנעלם, זה שהלך והחריף עם רצח רבין ושינה פניו מפה ומשם במנעד שבין בנט לבן־גביר, גם אנחנו עצמנו שקענו בבוץ המזהם של אידיאולוגיה השטופה בבוץ. למרבה הצער, לא רק הבוץ שבמגפי סוללי הדרך אלא גם זה של קרבות רחוב אליעזר קפלן, קריית הממשלה.
השבת, הלפיד עובר הלאה. בן הזקונים שלי יקבל שם שבט חדש, שיהיה פרופיל מגזרי רב שנים יותר מתעודת זהות, מדויק יותר משנת לידה. יחד אתו יחגגו השבת חניכים, מדריכים, רכזים וקומונריות שמבזקי החדשות מספרים להם על עצמם סיפור אחר לגמרי ממה שהם מכירים. ממה שהם מחנכים אליו, ממה שהם מתחנכים.
צריך כף גדושה של ביטחון עצמי מהול בקומץ התנשאות כדי להפוך אמונה להגשמה. דרוש גלון של צניעות כדי להפוך את ההגשמה לברוכה. צריך עין חדה להסתכל על מה שבחוץ ולברור ממנו את הפסולת, לאמץ אלינו את הטוב ולמנף אותו כדי לעוף קדימה. לא על עצמנו, על המדינה כולה. גם לאצבע המאשימה אפשר להתייחס בכבוד המגיע לה, רק לא לקחת אותה לריאות. לציונות הדתית יש במה להתגאות ויש גם מה לתקן. המנעד הסרוג הרחב במגוון מפלגתי חוצה מחנות הוא לא אות קלון, הוא נקודת זכות לאלה המחנכים להגשמה, לעשייה, וגם למחשבה עצמאית.
בני עקיבא יקרים, תעלו עלֹה. מגיע לכם.
