הקמת הממשלה עוד מתעכבת, נתניהו נלחץ ונסחט על ידי "השותפים הטבעיים" אפילו יותר מבעבר, והסאגה המשעממת והצפויה הזו מספקת הזדמנות לדיון מעט רחב יותר בפוליטיקה שלנו ובמאפייניה.
אחד המושגים המעניינים בשיח הפוליטי המודרני הוא "הגיון המדינה" – raison d'état בצרפתית או Staatsräson בגרמנית. ההיסטוריון פרידריך מיינקה, אינטלקטואל גרמני בולט (ואנטישמי), פיתח אותו וטען שהרעיון מכווין יותר ויותר את הפוליטיקה במערב מאז מקיאוולי והקרדינל רישלייה, במאות ה־16 וה־17. בחיבור מ־1924 הוא הגדיר אותו כך:
"הגיון המדינה הוא העיקרון המכונן של התנהלות לאומית, חוק התנועה הראשון של המדינה. הוא אומר למדינאי מה הוא חייב לעשות כדי לשמר את הבריאות והעוצמה של המדינה. המדינה היא מבנה אורגני, שכוחה המלא יכול להישמר רק כאשר היא ממשיכה לגדול באופן כלשהו; 'הגיון המדינה' מצביע הן על הנתיב והן על המטרה של גדילה שכזו… ה'רציונליות' של המדינה מורכבת מהבנתה את עצמה ואת העולם שסביבה, ומגזירת עקרונות הפעולה מהבנה זו… לכל מדינה יש בכל רגע נתון נתיב פעולה אידיאלי אחד, 'הגיון מדינה' אידיאלי אחד. להבחין בו – זו הדאגה היוקדת הן של המדינאי־השחקן והן של ההיסטוריון־הצופה".
הרעיון הזה דורש זיקוק מסוים, מפני שהוא עוצב בסביבה אינטלקטואלית עמוסה לעייפה של פילוסופיית "האידיאליזם הגרמני", ובחלקו עוות לאחר מכן במשנות הפשיסטיות. בניכוי הללו, אפשר לראות שמיינקה הניח את האצבע על רעיון מרכזי בפוליטיקה המודרנית: תפקיד המדינאי לדאוג לעוצמתה של המדינה, באמצעות ניווט מתוחכם בעיקר ביחסי החוץ, לצד בנייה של כוח צבאי וכלכלי שמשמש אותה לשיפור מעמדה.
"הגיון המדינה" הפך למושג מארגן במלאכת המדינאות המודרנית, מפני שהוא מציג שינוי מהותי במטרותיה. לא עוד שושלות מלכים ואריסטוקרטים שטובת שלטונם היא אישית ומשפחתית, להרבות מעמד והון; לא עוד כנסייה שמתרחבת ומתעצמת בשם הפצת ערכים נעלים. לאצולה ולכנסייה היו כמובן הצדקות והסברים ענפים לכך שטובתן העצמית היא בעצם טובת הכלל, אבל מיינקה הראה שתוקף הנימוקים הללו פג. בעידן החדש טובת הכלל עוברת ישירות דרך "הגיון המדינה", ועל המדינאי להבינו ולהציגו ככזה.
עד כמה הדברים הללו נכונים לישראל? מעניין לבחון את הפוליטיקה שלנו לאור התובנה הזו. אילו סוגי מפלגות יש לנו – ונניח בצד את המפלגות שמעוניינות לזרז את סופה של המדינה היהודית, אנומליה של הבג"צוקרטיה שלנו – ומה עילת קיומן הפוליטית?
נפתח במפלגות החרדיות, שאינן מתאמצות להסתיר את העובדה ש"הגיון המדינה" רחוק מהן כרחוק רבי משה בן מימון מרבי משה די ליאון. עבורן המדינה היא ברכה, במובן המשעשע הבא: היא מקילה עליהן מאוד להנציח את אורח חייהן האופייני מחוצה לה. אמנם, נבחרי הציבור החרדים מדברים לעיתים במונחים פוליטיים מודרניים על סוגיות כ"מעמדות" ו"האינטרס הציבורי", אך לכול ידוע שמדובר במפלגות מגזריות מובהקות. לזכות החרדים יש לומר שיחסם למדינה נוטה להיות ציני: הם לא רואים בה פתח לגאולה, אבל גילו שהיא משענת נהדרת ללימודי גמרא. יחסם למדינה מזכיר את היחס הימי־ביניימי של הכנסייה למוסדות המדינה הנוצריים, שאותם כינתה "חילוניים"; לעשות את העבודה ההכרחית שהכנסייה נמנעה ממנה, כאכיפה וצבא.
אחרי קואליציית מיעוטים כושלת, קמה קואליציית מיעוטים חדשה. משותפת לשתיהן ריבוי הקולות בקִרבן שמזלזלים ב"הגיון המדינה"
מפלגות אחרות בישראל אפשר לכנות טלאולוגיות, כלומר, משותפת להן אמונה עזה במדינה כמפתח לקידום תכלית גדולה, שעולה על אמונות האזרחים ורצונם. עבורן המדינה היא מוסד רב־עוצמה הכרחי לקידום מטרתן האידיאולוגית.
סוג אחד הוא כמובן דתי מעיקרו. חלק נכבד מהימין הדתי מפרש את קיום המדינה באופן תיאולוגי, ויש לו אוסף של מטרות שהן מפתח למימוש תכליתה הקדושה. הם מדברים לעיתים בשפת "הגיון המדינה", וחלקם אולי באמת מאמין בזה, אבל פוליטית הם מתקשים לשכנע בכך אחרים, בשל קידום אינטרסים מגזריים מובהקים (כישיבות הסדר), דרישות מנותקות מההוויה הבינלאומית (בסוגיות כהעברת כסף לעזה), או דגשים מרכזיים עבורם שרחוקים מהאינטרס הלאומי כפי שהוא נתפס בציבור הרחב (כמאחזים).
המפלגות הטלאולוגיות האחרות הן פרוגרסיביות, והן לובשות מאפיינים דתיים משל עצמן. גם הן סובלות, כתנועות רבות מסוג זה, מיהירות וזלזול בדמוקרטיה, אבל בניגוד לימין הדתי, ששואב את כוחו מלחץ פוליטי קואליציוני על מפלגת השלטון בימין, הסיעות הפרוגרסיביות נשענות בעיקר על מאחזים בירוקרטיים שהקימו לאורך ועומק מוסדות המדינה – ראש וראשון להם בית המשפט העליון. בית המשפט העליון הוא לפרוגרס מה שבית המקדש הוא לימין הדתי; מוסד אסכטולוגי שבו משרתים כוהנים נאורים שתפקידם לגאול אותנו ממצוקותינו הגשמיות, הרוחניות והמוסריות. גם הפרוגרסיבים משתמשים לעיתים בלשון "הגיון המדינה" (או "האינטרס הציבורי"), אך באותה קלות שבה הימין הדתי נחשף במגזריותו, הם מתגלים בשאיפותיהם האוניברסליות, שסותרות בגלוי את "הגיון המדינה".
לשני סוגי המפלגות משותף הלהט של יודעי ח"ן שנתקלים בציבור שנותר מבחינתם אדיש לבשורה. למעשה, הציבור ה"אדיש" רואה את המדינה ופעולותיה מזווית ריאלית מאוד. הוא הקבוצה הגדולה בישראל. הוא לאומי ופטריוטי, שמח על עוצמת המדינה ותורם לה באופן פעיל, אבל לצד זאת הוא גם אזרחי ומודרני, ומעוניין לא רק בזכויות פוליטיות, אלא גם במרחב גדול של פרטיות ואפשרויות למימוש וקידום עצמי.
פוליטית הציבור הזה נמצא ברובו בין הימין המתון לשמאל המתון. אין לו זהות אמונית מוגדרת, אין לו מגזר ואין לו מוסדות ייחודיים. גם אין לציבור הזה תכלית גדולה מלבד הרצון הכללי בשגשוג המדינה ואזרחיה – גישה שעליה הוא זוכה לבוז מהטלאולוגים – אבל משום כך הוא סובלני יחסית ונוטה להצביע למי שמשכנע אותו שהוא פועל בעיקר לפי "הגיון המדינה".
ההצלחה הפוליטית הגדולה ביותר של המפלגות הטלאולוגיות, שיש להן כאן אינטרס משותף מעניין, הייתה יצירת חיץ פוליטי בתוך הציבור הרחב הזה, וכך להפוך לתנאי הכרחי להקמת כל קואליציה; הדתיים בימין והפרוגרסיבים בשמאל. כעת, אחרי קואליציית מיעוטים כושלת אחת, קמה קואליציית מיעוטים חדשה. משותפת לשתיהן ריבוי הקולות בקִרבן שמזלזלים ב"הגיון המדינה"; אפשר רק לקוות שלא יהיה משותף להן גם הכישלון – אם כי כמעט מעצמו עולה החשש שהדברים הללו אינם בלתי קשורים.
