"ישבתי שבע שנים בבית המשפט העליון, אין בישראל אקטיביזם שיפוטי", כתב בשבוע שעבר השופט בדימוס יצחק זמיר, בעוד מופע מרהיב של D9 שאיננו רואה את הקוליסים של עצמו. הפעם לא נדבר על האקטיביזם הרועש של בג"ץ, אלא על האקטיביזם המוחרש של היועמ"ש. כותרת הסיפור הבא היא: שמישהו יסביר לנו את כרמית יוליס.
המשנה ליועמ"ש (משפט אזרחי) יוליס לא פתחה במהלכים האימפריאליסטיים של היועמ"ש נגד ההקדשות הדתיים, היא רק ירשה אותם מקודמה בתפקיד ארז קמיניץ. אבל ההתלהבות שבה היא מקדמת את המלחמה מלמדת שהסיפור איננו אישיות כזו או אחרת, אלא הדי־אן־איי הארגוני של לשכת היועמ"ש.
הקדשות הם נכסים שבעליהם הקדישו אותם למטרות ציבוריות, ובישראל ישנם שני סוגי הקדשות, אזרחיים ודתיים. הדתיים מנוהלים מאז תקופת המנדט בידי בית הדין הרבני, והאזרחיים תחת רשם ההקדשות. חוק הנאמנות, המסדיר את פעולת רשם ההקדשות, קובע במפורש שלרשם אין סמכות על הקדשות דתיים.
מעבר לחוק ולהיסטוריה יש בכך היגיון רב, כי הקדשות דתיים ואזרחיים מנוהלים באופן שונה. כך למשל, בהקדשות דתיים ישנה רגישות גבוהה לנצחיות ההקדש, לקידום מטרות המקדיש ולהנצחתו. הרגישות הזו לא קיימת בהקדשות אזרחיים, לכן לדוגמה למדינה לא הייתה בעיה לדרוש מהקדש "ביקור חולים" למכור לצמיתות נכסי הקדש יקרים לשם תשלום חובות של העמותה שהתפרקה. בנוסף, בתי המשפט המחוזיים לא מתערבים התערבות יזומה בניהול ההקדשות האזרחיים, בניגוד לבתי הדין הרבניים, ועוד.
גוף שיש לו כוח, תמיד ירצה עוד כוח. לשכת היועמ"ש החליטה שהיא רוצה שליטה מלאה על כל ההקדשות במדינה, אף שרשם ההקדשות הפועל תחתיה הוא אחד הגופים האנכרוניסטיים והפחות יעילים בשירות הציבורי. במקום לפסוע בדרך המלך, להגיש הצעת חוק ולקדם שינוי מערכתי, החליטה יוליס לשתק את ההקדשות באמצעות עתירה תקדימית לבג"ץ. בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה, גזורו".
המשנה ליועמ"שית לא מפסיקה לתקוע מקלות בגלגלי ההקדשות: היא אוסרת על רשות המיסים להעניק להקדשות מספר באגף "רישום חסרי ישויות", מה שמונע מהם לפתוח תיקים במע"מ ובמס הכנסה ולהתנהל בשקיפות ועל פי חוק; היא תוקעת מכרזים הקשורים להקדשות; ובמסגרת העתירה לבג"ץ היא אף דרשה צו זמני שיחנוק ויקפיא את פעילות ההקדשות הדתיים – בלי לחשוב איך הם יתנהלו אם יֵצא הצו, ומה יקרה בזמן שיחלוף עד שתתקבל החלטה בעתירה העיקרית.
אגב, היועמ"שים תמיד טענו שהם אמורים להיות המייצגים של המדינה בערכאות. אבל מה קורה עכשיו? האם היועמ"ש יהיה עקבי לשיטתו ויטען שהוא צריך לייצג את בתי הדין הרבניים שנגדם הוא עצמו עתר? כך או כך, ההקדשות נועדו למטרות צדקה ורווחה: תמיכה בעניים, חולים ולומדי תורה. ההתנהלות הזו לא מקדמת בשום צורה את פעילותם.
מי שצריכה לפתור את הבעיה הזו היא הכנסת, שעסוקה בימים אלה במשא ומתן הקואליציוני להקמת ממשלה חדשה. הפתרון ההגיוני ביותר הוא קידום חוק חדש, שייקרא "חוק בתי דין רבניים (הקדשות רבניים), התשפ"ג־2023". חוק כזה יסגור את כל הפינות: יגדיר מ־א' ועד ת' את סמכויות בתי הדין והאפוטרופוסים, ובעיקר – יגדיר ויתקצב מוסד חדש: "רשם ההקדשות הדתיים" שיפעל בתוך מערכת בתי הדין. לרשם יהיו שיניים בדמות סמכויות חקירה ופיקוח, והוא יאפשר לבתי הדין לממש את שליחותם – להילחם בגנבים ולוודא שהציבור הרחב ייהנה מנכסי הצדקה הרבים, ששוויים מגיע כיום למיליארדי שקלים.
