מדהים שזה קרה, מדהים שזה נמשך זמן רב כל כך. אבל האמת היא שהדבר המדהים אפילו יותר הוא שזה לא קרה עוד קודם לכן. אבל לבסוף זה קרה: בסוף השבוע שעבר פרצה ברחבי סין המחאה העממית נגד מדיניות "זירו קוביד" של המשטר בבייג'ינג.
מיליוני אזרחים בערים הגדולות – ווהאן, גואנגג'ואו, בייג'ינג, שאנגחאי, ועוד ועוד – סובלים כבר קרוב לשלוש שנים מסגרים ממושכים ואינסופיים. לפני כחודש פרץ המרד, עם מחאות גדולות יותר ופחות, שבהן קראו האזרחים לסיים את מדיניות הסגרים. ההתחלה הייתה בהפגנות סטודנטים באוניברסיטאות העילית בבייג'ינג ובשאנגחאי. משם חלחלה המחאה אל המפעלים ומקומות העבודה, כולל מפעל הענק של חברת אפל בג'נגג'ואו.
אבל הקש ששבר את גב הגמל היה שריפה שפרצה בשבוע שעבר בבניין דירות בעיר אורומצ'י שבמחוז שינג'יאנג, שהביאה למותם של עשרה בני אדם. האסון התרחש בעקבות איחור של כוחות ההצלה בהגעה לבניין, בעקבות מחסומי קורונה שעיכבו אותם בדרכם לכיבוי השריפה. מכאן הוצתה גם אש המחאה, וחצתה ערים ומחוזות.
אירוע שכזה במחוז שינג'יאנג לא אמור היה להבעיר מחאה כה נרחבת. זהו מחוז אוטונומי בצפון־מערב סין, מקום מושבם של בני המיעוט האויגורי. אחת לכמה שנים עולה המחוז לכותרות בעקבות הסכסוך המתמשך בין האויגורים למשטר בבייג'ינג. המשטרה הסינית נוהגת לדווח על פיגועי סכינים ופעילות חתרנית של האויגורים המוסלמים, בעוד שארגוני זכויות אדם נוהגים לדווח על פגיעה קשה של המשטר באויגורים – כולל הפעלת מחנות ל"חינוך מחדש", תוכניות לעיקור נשים וחילון בכפייה.
אבל הגפרור שהודלק במחוז הנידח והדחוי, בוער כעת ברחבי סין. הכעס שהתפרץ השבוע, בעקבות האירוע בשינג'יאנג, היה עיוור למוצא אתני או לשיוך הדתי והחברתי של הקורבנות. לצד הקולות הברורים נגד מדיניות אפס ההדבקה במדינה, החלו להישמע בשבוע האחרון גם קולות המבקשים לסיים את שלטון המפלגה הקומוניסטית ולהדיח את המנהיג שי ג'ינפינג. בעקבות כל אלו, רבים הגדירו את האירועים האחרונים כמחאה ההחשובה והרחבה ביותר בסין מאז אירועי כיכר טיין־אן־מן ב־1989.
תקועים ב־2020
הנשיא שי לא הספיק להתענג על ניצחונותיו האחרונים בכנס המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהתקיימה לפני חודש בלבד ובה הוא נבחר למזכיר הכללי בפעם השלישית ברציפות. עד כה אִפשר החוק בסין שתי כהונות רצופות בלבד, אך כעת החוק תוקן כדי לאפשר לשי להיבחר בשלישית. המחאה הפציעה, אם כן, בשעה ששי הבטיח את המשך כהונתו, ומיד לאחר מפגן עוצמה ייחודי שנועד להבהיר כי המנהיג הוותיק נמצא בשיא כוחו. שי טיהר את שורות המפלגה, השליך את רוב יריביו ומילא את השורות בנאמניו. מפגן הכוח הזה כלל גם השפלה פומבית של קודמו בתפקיד, חו ג'ינטאו, שהורחק על ידי סדרנים מאולם הכנסים שבו התקיימה ההצבעה. זו כנראה לא הייתה אפיזודה בלתי מתוכננת, אלא אירוע מאורגן ומתוזמר שנועד להעביר מסר לאורכם ולרוחבם של המפלגה והצבא.
אך באופן דיאלקטי, דווקא עכשיו, כאשר שי נמצא בשיא כוחו, מגיעה תגובת הנגד. עוצמתו הפוליטית של שי ידועה, אך דבר נוסף שמזוהה איתו הוא מדיניות ה"זירו קוביד". שי השקיע במדיניות הזו כוח עצום, אך היא גם גבתה מחיר עצום ממיליוני אנשים, שנכבלו לבתיהם ואיבדו את חירותם ואת רווחתם. המחיר הורגש גם בקרב מנגנוני השלטון, המשטרה, גופי הביטחון, בתי החולים ואנשי המערכת הרפואית, ששועבדו במשך קרוב לשלוש שנים ליישומה של מדיניות הסגרים ולהשלטתה באמצעים דרקוניים.
העולם החופשי למד להתנהל לצד הנגיף. בשנה האחרונה מתקיימת בו שגרת חיים בעזרת חיסונים בטכנולוגיית העילית mRNA, לצד שימוש מושכל במגוון אמצעים ובהם בדיקות פי־סי־אר, תרופות אנטי־ויראליות, פרוטוקולים רפואיים, לימודים ועבודה מרחוק, ועוד. סגרים הפכו לברירת מחדל אחרונה ובלתי מומלצת בעליל. לעומת זאת, המשטר הסיני אימץ את מדיניות הסגרים ואת שיטוח ההדבקה כאמצעי עיקרי. היה אמנם שלב, באפריל 2020, שבו נראה היה שסין ניצחה את הנגיף והחיים בה חזרו למסלולם. אך מהר מאוד התברר שהיה זה ניצחון מוגבל בלבד, והנגיף שב להכות.
המחיר הכבד ששילמו הסינים על הדבקות באסטרטגיית אפס הדבקה, בולטת על רקע התנהלותן המתוחכמת יותר של שכנותיה, קוריאה הדרומית, יפן וטייוואן. שם השכילו הממשלות לייצר שגרת חיים לצד הקורונה, לפתוח את השמיים ולנהל את הכלכלה באופן כמעט נורמלי. בסין, לעומת זאת, המשיכו במדיניות הנוקשה של בידודים וסגרים. לקראת כנס המפלגה הקומוניסטית רק הגבירו את הנוקשות הזו, מתוך שאיפה למנוע התפרצויות שיביכו את השלטונות.
ללא חסינות, ללא מיטות
ואולם, תהיה זו טעות לטעון שהמשטר הסיני דבק במדיניות של אפס הדבקה באופן עיוור. בבייג'ינג מודעים היטב למחיר הכבד שהמדיניות הזו גובה מהחברה ומהכלכלה. ועידת המפלגה דווקא סיפקה לשי הזדמנות נהדרת לכאורה להציג את הישגי השלטון ולהכריז על שינויים והתאמות באסטרטגיה, גם מבלי להודות בכישלון או להכות על חטא. יש לא מעט אינדיקציות לכך שהאפשרות הזו נשקלה ברצינות.
אלא שהמשטר הסיני נקלע למלכוד כמעט בלתי אפשרי: מדיניות הסגרים גרמה לכך ששיעור הנחשפים לנגיף באוכלוסייה הכללית אינו גדול. באופן פרדוקסלי, המשמעות היא שהסינים פגיעים יותר, כיוון שחסינות טבעית כמעט אינה קיימת במדינה. ככל שיש חסינות, היא נובעת מחיסונים המעניקים הגנה מוגבלת, לחודשים ספורים בלבד. קבוצות נרחבות באוכלוסייה אינן מחוסנות כלל, בעיקר אוכלוסיות מבוגרות הנחשבות לפגיעות יותר. אלה גם אינם מעוניינים להתחסן, ככל הנראה. ובמצב דברים זה, כל ניסיון להקל ולו במעט במדיניות הסגרים, עלול להוביל לתוצאות קטסטרופליות.
כך מוצא עצמו המשטר הסיני בפני דילמה קשה במיוחד. מצד אחד ברור לכול שדרוש שינוי דרמטי. יכולתה של האוכלוסייה הסינית להמשיך לשאת את מדיניות אפס ההדבקה מתקרבת לקיצה, ונכונותה לעשות זאת פקעה אף היא. מאידך, שינויים במדיניות דווקא בשלב הזה – כאשר נתוני ההדבקה במדינה גדלים מיום ליום – עלולים להביא להתפרצות שמערכת הבריאות בסין לא תוכל להתמודד איתה.
התרחיש שהמשטר בסין חושש מפניו הוא זה שהכה בהונג־קונג בחודש מרץ. שלטונות האי לא דבקו במשטר מוחלט של אפס הדבקה, אלא רק באופן חלקי. כאשר גל האומיקרון שטף את הונג־קונג, המחוז סבל משיעור התמותה הגבוה ביותר בעולם. הגורם לכך היה, בין השאר, העובדה ש־70 אחוזים מהמתים לא היו מחוסנים. מנתונים המתפרסמים ברשת עולה כי בסין יש רק 4 מיטות טיפול נמרץ לכל 100 אלף איש. ההערכות מדברות על דרישה גדולה פי 15 מכפי שמערכת הבריאות יכולה להציע, ועל 16 מיליון איש שעלולים למות אם ההגבלות יוסרו לחלוטין. במצב עניינים דומה לזה שנצפה בהונג־קונג, מניין המתים בסין יעמוד "רק" על מיליון וחצי. וזינוק בתמותה, חשוב להבין, עשוי גם הוא לייצר חוסר יציבות פנימי.
אם המשטר הסיני חפץ בשינוי שיאפשר לו להתמודד עם משימה הרקוליאנית בסדר גודל שכזה, הדרך עוברת לא רק במחסומים בכבישי שינג'יאנג, אלא גם במפעלי החיסונים במערב. על בייג'ינג לייצר שיתופי פעולה מהירים ונחושים עם תעשיית החיסונים המערבית, ככל שאפשרות כזו בכלל קיימת. לפני כשבועיים נפגשו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ונשיא סין שי ג'ינפינג בכנס ה־G20 באינדונזיה. האם הם שוחחו על הקורונה? לא ידוע. אבל לאחר תקופה ארוכה של נתק ומתיחות סביב טייוואן, נראה היה שבבאלי נבנה אולי בסיס מחודש לדו־שיח בין המדינות והמנהיגים.
מונדיאל ללא קהל
הימים הקרובים יתוו את הטון. לכאורה, מה שאמור להכתיב את המהלכים הבאים של המשטר בבייג'ינג הם נתוני ההדבקה. אבל האם אנשי המשטר ישכילו לשנות כיוון, אף שלרשותם לא עומדת שום אפשרות טובה באמת? וכיצד יטפלו במקביל במחאה הגוברת?
המאבק במחאה צפוי להיות מורכב ומתוחכם. לרשות המשטר אמצעים טכנולוגיים רבים, כמו תוכנות לזיהוי פנים ומעקב סלולרי, המאפשרות לאתר מפגינים ולעקוב אחריהם – ברחוב וברשתות החברתיות. יכולת התנועה של האזרחים בסין מבוססת על מעין תו ירוק המצוי בטלפון הסלולרי של כל אזרח, ומאפשר גם מעקב אחריו. הרשויות יכולות לשלול ממפגינים את התו, ועימו גם את היכולת לנוע בחופשיות במדינה באמצעות התחבורה הציבורית.
דווקא עכשיו, כאשר שי נמצא בשיא כוחו, מגיעה תגובת הנגד מצד האוכלוסייה ששילמה מחיר כבד על מדיניותו
רשת BBC דיווחה בימים האחרונים על מפגינים שסיפרו כי קיבלו שיחות טלפון מהמשטרה, שאיתרה אותם לאחר שצולמו בהפגנות. תופעות אחרות הן הצפה של הרשתות החברתיות בספאם או בתכנים פורנוגרפיים, כדי להקשות על העברת דיווחים ומידע על הפגנות. כל זה אומר שלמחאה יהיה קשה מאוד להתרומם ברמה הארצית. השלטונות בסין גם החליטו בימים האחרונים על העברה של הדיווחים מהמונדיאל בקטאר בדיליי של 30 שניות, לאחר שהרשתות החברתיות במדינה נשטפו במבול של פרסומים על כך שהקהל ביציעים בקטאר כלל לא עוטה מסכות. משחקי גביע העולם חשפו סינים רבים לאופן שבו נוהג העולם הגדול בקורונה כמעט שלוש שנים לאחר פריצתה. זוהי המחשה נוספת לניתוק שהמשטר הסיני כופה על בני עמו.
איך כל זה יתפתח, והאם אכן יש בסיס להערכות המבהילות? כל זה יתברר כנראה מהר מאוד. האם יהיו לכך השפעות גם מעבר לגבולות סין? נראה שכן. שום אסטרטגיה, כך כבר למדנו, איננה באמת הרמטית.
