אחד השיעורים בלימודי התסריטאות שהתחלתי לאחרונה, הוא קורס בדיאלוגים. נקרא למרצה אלון קורן, לצורך העניין. השיעורים שלו מאוד מעניינים, וכבר שינו את האופן שבו אני תופס דיאלוגים, אבל הסיפור הקטן שאספר עכשיו דווקא כולל מעט מאוד כאלה.
בסוף השיעור השני אלון נתן לנו משימה: לכתוב דיאלוג שבו לפחות אחת הדמויות מפתיעה בשלב מסוים, ומתבטאת באופן בלתי צפוי. הוא לא נתן לנו דד-ליין, אלא פשוט הורה לנו לשלוח לו בדוא"ל את התרגילים עד תחילת השיעור הבא. כבר בדרך חזרה הביתה הבנתי מה אני רוצה לכתוב, הבעיה היחידה הייתה שלא היה דד-ליין. אנשים מסודרים בטח עובדים במהירות ומסיימים גם בלי שיגדירו להם זמן אחרון לשלוח; אבל אני כתבתי את התרגיל רק בדרכי ליום הלימודים הבא, והשתדלתי כמיטב יכולתי למנוע מהמחשב להתרסק בזמן הנדנודים של האוטובוס.
כתבתי על שני אנשים שיושבים בספסל אחורי של בית כנסת, אחד מהם הוא איש עסקים שמשדר יוקרה, השני כל הזמן מבקש ממנו תרומות עבור משפחה מסכנה, אברכים בכולל ועוד. בסופו של הסיפור מסתבר שבתו של העשיר חולה, והמאכער שסוחט ממנו עוד ועוד צ'קים הוא ה'משמש' של איזה באבא או אדמו"ר, שמוודא שכל מי שנכנס פנימה יזכה את החצר בתרומה הולמת. בדיעבד הבנתי שהתסריט הזה לא לגמרי ענה על דרישות התרגיל, אבל אני לפחות יכול לדווח בגאווה שבמשימה השנייה הצלחתי לחלוטין, והמחשב לא התרסק בטלטולי הדרך.
הגעתי לכיתה, התחברתי לרשת של בית הספר ושלחתי למרצה את התרגיל. השיעורים התחילו, ואחר הצהריים הגיע תור הקורס של אלון. המתנתי בסבלנות לרגע שבו אקריא את התרגיל שלי, אבל משום מה הרגע הזה לא הגיע. מסתבר שהתסריט לא נחת בתיבת הדוא"ל של אלון, למרות שזכרתי בוודאות ששלחתי אותו.
בהפסקה ניגשתי לאלון כדי לנסות להבין מה קורה פה בעצם. לפניי עמדה סטודנטית אחרת, שתהתה אם מי שלא הקריאו את התרגיל שלו בשיעור יקבל משוב מהמרצה, ואלון השיב שיש לו יותר ממאה סטודנטים, אז לצערו הוא לא יכול לחלק משובים לכולם. אחריה ניגשתי אליו, בדקתי איך ייתכן שהתסריט לא הגיע ואז הבנתי: בטעות שלחתי לאלון גורן, לא לאלון קורן.
מיהרתי בחזרה אל המחשב, כדי לשלוח את הקובץ לכתובת הנכונה בשלוש הדקות שנותרו להפסקה. בדרך כלל כשאני טועה בהקלדה ג'ימייל מייד שולח הודעת שגיאה אוטומטית, אבל הפעם הוא לא אמר שזו כתובת לא קיימת, ופתאום הבנתי שבמקום כלשהו יושב לו אלון גורן כלשהו (שם בדוי, כאמור) שקיבל תסריט מאברהם אליצור כלשהו, ואין לו מושג מה רוצים מהחיים שלו.
אבל אולי – חשבתי לפתע – לאלון גורן אין מעל מאה סטודנטים. ככל הידוע לנו, אין לו אפילו אחד. אולי הוא דווקא ייתן לי משוב מפורט. ומייד כתבתי בראש שלי תסריט שלם על תסריט שמגיע בטעות לאיזה פנסיונר שלא מבין מדוע הוא קיבל את הקובץ הזה, אבל מחזיר תגובה מנומסת שאם כבר שאלו לדעתו אז אלה נקודות החוזקה של הטקסט ואלה הדברים שפחות עבדו, ומפה לשם הוא מפתח מערכת של חונך וחניך עם הסטודנט, שבזכות ההערות החכמות של אלון הוא הולך ומשתפר, ורק לא מבין למה אף פעם לא מקריאים את התסריט שלו בכיתה. בסופו של דבר הם נפגשים – או שאלון מגלה את השם שלו ב"תודות" לאיזה סרט זוכה אוסקר – או שהסטודנט מגלה שזה אביו שהוא לא בקשר איתו – כל כך הרבה אפשרויות, הטקסט הזה כותב את עצמו.
שבוע וחצי חלפו. בינתיים אלון גורן לא יצר איתי שום קשר, ובשיעור האחרון דווקא הקריאו תרגיל שלי (ושאר הסטודנטים אפילו צחקו בכל המקומות הנכונים). אבל אני עדיין מחכה בסבלנות לתגובה שלו – אחרי הכול, אני צריך לדעת איך הסרט נגמר.
