דפיקות חזקות, בהולות, הוטחו בדלת. טמיר קם מהשולחן בחוסר נוחות, ונתקע בנורה שהייתה תלויה נמוך מדי. האור הצהוב התנדנד והטיל צללים על הקירות, על שולחן הכתיבה וארונות התיוק, המגירות הנעולות והפתוחות, בקבוק היין שהיה פתוח על השידה שליד הכורסה הקרועה, ולבסוף על טמיר עצמו, חוצה בצעדים רחבים את החדר ופותח את הדלת.
בכניסה עמד אדם לא צעיר. כבן חמישים. עם פנים רחבות, תמימות כמעט, ועיניים עגולות גדולות. "גנבו לי!" הוא אמר, מתנשף. "הם! הם לקחו! גנבו אותם!"
"קודם כל תירגע, תירגע," אמר טמיר. הוא היה אדם גבוה, עם סנטר מחודד, זיפי זקן קצת ארוכים מדי, לא מטופלים. שיער מתולתל. הוא נע בחדר בתנועות גרמיות, מוביל פנימה את האורח. הוא מזג לו כוס קטנה של ויסקי, ומזג לעצמו כוס גדולה יותר של ויסקי. שניהם לגמו בבת אחת, ואז האורח נרגע. הוא שקע בתוך הכורסה.
"אני שלומי," הוא אמר. "שלומי וויט. גר בחרן. היית שם פעם?"
"פעם או פעמיים" אמר טמיר. זה היה פרבר קטן יחסית במרחק של שעתיים נסיעה מהעיר, שאכלס כמה חוות ישנות מלאות בחמולות מתקופת התנ"ך בערך, כמה משקי בוטיק שייצרו שמן זית ושמן שומשום, ואוסף של בורגנים בני חמישים שסיפרו לעצמם שהחיים בטבע טובים יותר מהחיים בעיר. לא הייתה שם הרבה פשיעה, ולטמיר לא הייתה שם הרבה עבודה.
אבל הייתה. תמיד יש. פשעים מתבצעים בכל מקום. חפצים נעלמים. שדים מופיעים במקומות שאינם מרתפים אפלוליים. מישהו נרצח והוחבא בגורן. מלאכים התגלו בפני איזה פנסיונר שמנמן והורו לו לגדל תרנגולת ולשחוט אותה. דברים כאלה קורים. ובכן, שלומי וויט, שרבץ מולו כרגע בתוך הכורסה הקרועה ובהה בויסקי. כרגיל עם לקוחות, צריך היה להגיד להם הכל.
"תתחיל מההתחלה," הציע טמיר.
"גנבו לי את התפילין," אמר שלומי.
זה לא היה חפץ שנהגו לגנוב. טמיר הרים גבה.
"כן כן," אמר שלומי, "זה תפילין מיוחדות! מה אני אגיד לך, זה היה איתי כבר, לא יודע, אולי שלושים וחמש שנים, אבא שלי, בתואל – ".
"בתואל?" שאל טמיר.
"כן," אמר שלומי. "ביתו של האל. שם יפה, לא? אבא שלי הביא לי את התפילין האלה לבר מצווה, אתה יודע, אלה היו התפילין של סבא שלו. סגולה מיוחדת. אין דברים כאלה. ומאז כל יום אני מניח. בשלג, בקור, בחום, תמיד."
"ומה קרה?" שאל טמיר.
היה שם סיפור.
תמיד יש סיפור, אם יודעים לחפור מספיק.
מה שקרה היה שלפני משהו כמו ארבע עשרה שנים הופיע בחור צעיר בכניסה לחרן. הוא היה מהגר, כלומר זר, אבל הוא דבר היטב את השפה במבטא כלשהו. קראו לו קובי, והוא היה קרוב רחוק באיזושהי צורה של שלומי. "לא מאוד רחוק," הדגיש שלומי, "אבל קשה להגיד שידעתי מי הוא". והוא בא, כך סיפר, לרילוקיישן. הייתה לו ויזת עבודה, והוא הסתכסך עם המאפיה המקומית בעיר מגוריו. "הוא עצמו היה חלק מהמאפיה," רטן שלומי, "אבל זה לא מה שהוא סיפר". בכל אופן, היה לו חוזה על הראש, יופי אקזוטי ונכונות לעבוד. בהתחלה הוא התארח אצל שלומי, בהמשך הוא הפך להיות אחד העובדים שלו. "דווקא עובד מסור," אמר שלומי, "קצת סחט אותי עם התשלומים, אבל מילה שלו היא מילה".
כמובן שחלי, הבת של שלומי, התאהבה בו. כמובן שהוא התאהב בה בחזרה. כמובן שהם התחתנו. "הוא לא היה משלנו," אמר שלומי, "לא מאמין, לא מתפלל לאותו א-לוהים, אבל גם חלי הייתה קצת ככה, קצת מרדנית, קצת עצמאית. אז נו, שמחתי שהיא אוהבת מישהו ושהוא אוהב אותה". כמובן שלא היו להם ילדים בהתחלה.
"הזוגיות שלהם הייתה רעועה עוד מלכתחילה," אמר שלומי, "אז שמתי שם עין. לא הייתה לי סיבה אמיתית לחשוד בו, אבל מה אני אגיד לך, היה בו משהו חשוד. פחדתי שהוא אלים" אחרי כמה שנים הגיעו הילדים, ולאט לאט הכל נהיה חורק יותר ויותר. מריבות ביניהם, מריבות מול המשפחה של חלי, מריבות מול כל המשקים באזור. וכך הכל המשיך להידרדר עד שלפני שבוע, בבת אחת, בפתאומיות גמורה, קמו הוא, חלי והילדים, ארזו הכל ונעלמו.
"וגם התפילין נעלמו ביחד איתם," הבין טמיר.
"כן," אמר שלומי.
"אז למה לא אמרת לי שהחתן שלך גנב לך את התפילין?" אמר טמיר.
שלומי שתק. הוא שתה בלגימה אחת את שארית הוויסקי, והניח את הכוס על השידה. טיפת וויסקי עכורה זלגה משפת הכוס אל העץ המוכתם של השידה, ושניהם עקבו אחריה במבטם.
"כי אולי זה לא הוא?" אמר שלומי לבסוף. "אולי זה רק צירוף מקרים? הוא נשוי לבת שלי והבת שלי אוהבת אותי. אני אבא שלה. למה שתעשה לי דבר כזה?"
הפעם היה תורו של טמיר לשתוק. הוא ראה דברים בחייו, כמו שכל אדם מבוגר ראה, וידע שהורים וילדים זו מערכת יחסים סבוכה יותר ממה שנראה, לפעמים, להורים. אבל הפנים העגולות של שלומי עמדו מולו, מלאות תום, ולא היה לו לב להגיד את מה שההיגיון הבריא אמר.
"טוב," הוא אמר, "בוא נמצא אותם. יש לי חבר במשטרה, אני חושב שהוא יכול לעזור".
* * *
החבר של טמיר לא אכזב גם הפעם, והאיכון הסלולרי היה מדויק. הם נסעו בדרך הראשית לחרן, ואז פנו מערבה ודרומה והתחילו לנסוע בכביש הבינמדינתי. אחרי בערך שעה וחצי נסיעה הם פנו ימינה, עלו לדרך עפר, והתקדמו עמוק עמוק, עם הדרך, לתוך יער. אחרי כעשרים דקות העצים הסתיימו בפתאומיות ושם הוא היה. קראוון לבן מוכתם בבוץ, קצת מיושן, חונה על העשב. עשן היתמר מצידו השני של הקראוון. ילדים מנוזלים שיחקו בשלולית שבצד הדרך.
טמיר עצר את הרכב, אבל השאיר את המנוע דולק. הוא הוציא את האקדח מהתיק ושם אותו בחגורה מאחור, ואז יצא. שלומי יצא מצידו של הרכב. הילדים, שראו את שלומי, רצו אליו בצהלות ובצעקות, מה שגרם לקליק המוכר, המאיים, של טעינת רובה ציד, להישמע מאחורי הקראוון. טמיר שלף את האקדח, אבל שלומי סימן לו להוריד. "זה אנחנו!" הוא צעק, "קובי, זה אני!"
איש הופיע מעבר לקראוון. הוא היה נמוך ורזה, עם עיניים שחורות וקשוחות והליכה קפיצית. הוא הוריד את קנה הרובה שהחזיק בידו, ונראה היה מאוכזב. "אה, זה אתה," הוא אמר.
שלומי נראה היה כאילו הוא לא שם לב לאכזבה. "קובי! זה אני," הוא אמר. "מה שלומך? מה שלום הילדים? מה שלום חלי?"
"הם בסדר," אמר קובי.
"פשוט קמתם ונסעתם!" אמר שלומי, "חבל, היינו עושים פרידה יפה, מסיבה, על האש -"
"כן, אמר קובי קצרות, "הייתה הזדמנות חד פעמית, היינו חייבים לקום וללכת. איך ידעת איפה אנחנו?"
שלומי הנהן לעברו של טמיר. "זה חבר שלי," הוא אמר, "הוא טוב בדברים האלה".
קובי סקר את טמיר מכף רגל ועד ראש. המבט שלו התעכב על האקדח, על המעיל הקצר, על האוטו, ואחר כך הוא הנהן לעברו של טמיר קצרות, הנהון של איש מקצוע לאיש מקצוע.
"אנחנו מחפשים את התפילין שלו," אמר טמיר.
"התפילין שלך?" קובי הופתע. "מה אני קשור לתפילין שלך?"
"הם נגנבו" אמר שלומי.
"אני לא גנבתי לך את התפילין," אמר קובי. "אתה מוזמן לחפש -" הוא החווה בתנועת יד רחבה על כל המאהל הזמני, "תסתכל איפה שבא לך. התפילין שלך לא כאן".
לתחושתו של טמיר, ההפתעה הייתה אמיתית. הוא באמת לא ידע איפה התפילין, ולא הוא גנב אותם. אבל הוא לא מהר לחזור לרכב – התפילין, כך הרגיש, לא היו כל הסיפור, ובכלל לא בטוח שקובי היה הגיבור של הסיפור הזה.
"טוב," אמר שלומי. הוא מחא כפיים. "איפה חלי?"
"חלי בפנים," אמר קובי. "היא לא בטוב."
אפשר היה לראות איך הנחמדות של שלומי נוזלת ממנו לאט לאט. הוא התייצב, נטע את רגליו באדמה. "תגיד את האמת," הוא אמר, "אתה מרביץ לה? מאיים עליה? מה קרה כאן?"
טמיר התבונן בסיטואציה מהצד, מוכן לשלוף אקדח אם צריך.
קובי צחק. היה בצחוק שלו משהו מריר. אפל קצת. "אני מרביץ לה?" הוא אמר, "תשאל אותה. הנה, בבקשה, היא כאן בפנים".
* * *
פנים הקראוון היה מחניק ועמוס בדברים. כדורי משחק של הילדים התגלגלו על הרצפה, ספלים, סירים וצלחות נערמו בהמולה בכיור הקטן שבמטבחון. חלי שכבה על המיטה הזוגית שבקצה הקראוון, כזו שאפשר היה רק להתיישב בה – יותר מזה וכבר היית נתקע בתקרה. בכניסה, טמיר הרכין את הראש שלו בלי לשים לב. הוא הלך בעקבות שלומי, שהפך חפץ אחד או שניים רק כדי להיראות כאילו הוא מחפש משהו. הוא התקרב למיטה בקצה הקראוון.
"שלום," הוא אמר.
"שלום אבא," אמרה חלי. היה לה יופי ישן שכזה, סתור. היא הייתה נראית עייפה מאוד.
"חלי שלי," אמר שלומי. הוא רכן אליה, "הכל בסדר?"
"כן, כן," אמרה חלי. "רק קצת חולה, וגם יש לי מחזור אני חושבת. הכל ביחד עושה אותי מפורקת כזה".
"חלי," אמר שלומי, "תגידי, הוא מרביץ לך? האיש הזה, הוא אלים? הוא הכריח אותך לבוא איתו?"
"הוא?" אמרה חלי, "איזה אלים. הוא היה נשאר לנצח בחרן אם הוא היה יכול. מה אתה חושב, שיש לו כח להתעסק עם אח שלו? זה אני שרציתי לעזוב".
"את?" הופתע שלומי. "את רצית לעזוב?" נראה היה שהמילים הכאיבו לו פיזית.
"כן," אמרה חלי. "זה לא סוד, אתה יודע. כבר הרבה זמן רציתי לעזוב. מה יש לי לעשות בחרן? סתם פרבר קטן ומוזנח."
"אבל זה הבית שלך!" אמר שלומי.
"זה הבית שלך," היא תיקנה אותו, "והוא התנהל כמו שאתה רגיל שהוא מתנהל. עם המסורת שלך, עם שירי שבת בארוחות, עם ההוראות והכללים והתחושות וכל הדברים שמארגנים לך את העולם שלך. וזה בסדר, אבא, באמת בסדר, אבל זה לא אני, אתה יודע. אני יודעת שאתה חושב שקובי כישף אותי, גרם לי להתאהב בו ואחר כך ברח איתי מחוץ לעיר. אף פעם לא עצרת לחשוב שזו אני שכישפתי אותו, גרמתי לו לעבוד ולהרוויח כסף ואחר כך הלכתי איתו החוצה".
"אז למה לא אמרת לי כלום?" אמר שלומי.
"אמרתי," אמרה חלי, "אבל הייתי בבית, אז לא שמעת. לפעמים מצליחים לראות משהו כמו שצריך רק מבחוץ"
שלומי הנהן. הדיאלוג הזה היה כמו אגרופים בבטן, אבל לא נראה היה שיש לו איזו ברירה. "טוב," הוא אמר, "ו – תגידי, את יודעת איפה התפילין שלי?"
היא נענעה בראשה לשלילה. "אין לי מושג," היא אמרה, "אני מצטערת. אתה יכול בבקשה לצאת? אני לא מרגישה מספיק טוב בשביל השיחה הזו"
הם קמו לצאת. שלומי יצא ראשון, שפוף. טמיר בא לצאת גם הוא, וכבר הוציא את הראש מהקראוון, אבל משהו באינטואיציה שלו אמר לו להחזיר. הוא החזיר את הראש וראה את חלי זזה, מסדרת את השמיכה שלה. רצועת תפילין בצבצה מתחת לקצה השמיכה. היא משכה אותה פנימה מהר, אבל זה היה שם. ללא ספק. טמיר הרכין ראש ויצא מהקראוון.
* * *
"נו," אמר קובי, "מצאת?"
"לא," אמר שלומי.
"אמרתי לך," אמר קובי. "אתה סתם חושד בי. תמיד סתם חשדת בי. ארבע עשרה שנה עבדתי אצלך, בחיים לא שמעתי מילה טובה. לחברים שלך? בטח. 'קובי הוא הכל בשביל העסק', אתה אומר. אבל לי? אני ישנתי בחוץ בשלג, לעזאזל. הסיבה היחידה שתוכל לצאת לפנסיה היא העבודה המטורפת שעשיתי בשבילך. וכל זה בשביל מה? בשביל שתמיד אהיה הזה שהצטרף למשפחה מבחוץ? הזר? המהגר?"
שלומי הנהן. הוא היה נראה מובס.
"זה לא בדיוק נכון," הוא אמר. "בסוף זה היה הכסף שלי, ואף פעם לא באמת ראיתי אותך כזר –"
"ראית," אמר קובי. "וזה בסדר, אבל זה שאני לא מאמין כמוך או שבאתי מרקע אחר לא אומר שאני אדם רע".
"אני יודע," אמר שלומי. הוא היסס לרגע.
"תשמור עליה," הוא ביקש. "עליה ועל הילדים. היא לא נראית טוב, והילדים – אתה יודע איך אני קשור לילדים. תשמור עליהם בבקשה."
"אני מבטיח," אמר קובי. גם הוא היסס לרגע. אחר כך אמר, "אני צריך הבטחה גם ממך. אני צריך שלא תרדוף אחרינו. שתשחרר. אנחנו נבוא לבקר, רק אל תחצה את הארץ. תן לבת ולנכדים שלך לגדול בעצמם. אתה יכול לעשות את זה?"
אפשר היה לראות איך התשובה נסחטת מתוך ליבו המתכווץ של שלומי.
"אני מבטיח," הוא אמר.
והם נפרדו, חזרו לרכב, הסתובבו והתחילו לנסוע.
* * *
הם נסעו כמה דקות בשתיקה, ואז טמיר פתח.
"התפילין אצלה," הוא אמר.
"אני יודע," אמר שלומי.
"תמיד ידעת," אמר טמיר.
"נכון," אמר שלומי. "תמיד ידעתי".
זה אישש את מה שטמיר הרגיש. הוא לא היה שם בתור בלש. בשום שלב הוא לא היה בתור בלש. המשימה מלכתחילה לא הייתה משימת בלשות, אלא משימת חילוץ. שלומי ניסה לחלץ את הבת שלו מהאיש האלים שלה, שהסתבר שהוא לא כזה, ולקח איתו את טמיר על תקן שומר ראש. איש עם אקדח, יכולת לתעד, סוג של הגנה עצמית. הוא העריך את שלומי מחדש.
"למה לא אמרת לי?" הוא אמר.
"לא היית בא," אמר שלומי. "היית שולח אותי למשטרה, ואני לא רציתי משטרה, למקרה ש – למקרה שיקרה מה שקרה, בקיצור. לעשות דברים בשיחה, לא בכח. אבל אתה לא היית בא. זה לא היה מספיק מסקרן אותך, והסיכון היה גדול מדי".
"ולמה לא לקחת את התפילין," שאל טמיר, "אם ידעת שזה אצלה?"
שלומי חייך. היה המון כאב בחיוך שלו, אבל הוא עדיין חייך. "כי אני רוצה שהם יהיו אצלה," הוא אמר. "היא בחיים לא הייתה לוקחת אותם אם הייתי נותן לה אותם, שישמרו עליה כמו שהם שמרו עלי. עכשיו היא לקחה אותם כדי שלי לא יהיה, וכשתגיע לארץ חדשה היא תבין שזו המזכרת היחידה שיש לה מהבית, והיא תשמור אותם, וכך, אולי, היא תזכור שיש לה אבא שמתגעגע אליה".
טמיר הנהן. לא היו לו עוד שאלות לשלומי, ושלומי עצמו ממילא התכנס בתוך עצמו. מהרהר, בוודאי, על הבת שלו ועל הקשר איתה שהתנתק עכשיו ומי יודע מתי יחובר חזרה. הוא החזיר את תשומת ליבו אל הדרך והם המשיכו לנסוע כך, בשתיקה, עד שחזרו לחרן.
