העיכוב בהקמת הממשלה יצר תקופת מעבר מוזרה: השלטון החדש בשבתו כאופוזיציה. אין ספק שהשרים המיועדים משתוקקים לקבל את הסמכויות, אבל נראה שאיש מהם אינו סובל ממצב הביניים. ליבם ומוחם במשרדי הממשלה, אך ידיהם ורגליהם, ובעיקר פיהם, עדיין באוויר החופשי. זהו עולם שכמעט כולו טוב: ברור בידי מי הכוח, אבל עדיין ללא אחריות. כל מה שטוב שייך לניצחון המתוק בבחירות; כל מה שרע נמצא באחריות אלו שעדיין מחזיקים בהגה השלטון, באופן כמעט טכני.
כבר חודש שאיתמר בן־גביר מסתובב עם חליפת השר לביטחון הפנים. כאשר הוא מגיע לזירת פיגוע, המפכ"ל מעדכן אותו בשטח באופן אישי. כשקובי שבתאי אומר שהוא רוצה "מחבל הרוג", בסביבת בן־גביר משתבחים ברוח המפקד הנכנס. אבל בסיטואציות נוחות פחות, עדיין מעדיפים לעטות שם את דובון האופוזיציונר. כמו בסערת הלוחם מחברון.
קשה שלא להזדהות עם הסיטואציה הבלתי אפשרית שאליה נקלע החייל: לוחם גבעתי מהטובים שבטובים, מסכן את חייו להגן על חיי יהודים ומוצא עצמו ככוח שיטור מול מפגינים ואנרכיסטים שבאים להפריע. כדאי מאוד למצוא פתרון שיחסוך את ההתמודדויות הללו מהלוחמים הצעירים, אף שכנראה לא ניתן לצמצם אותן לאפס בשטח שבו חיים אזרחים אך נמצא בשליטת הצבא. ועדיין, הלוחם אמר דברים שלא היה צריך לומר (לא רק ההבטחה ש"בן־גביר יעשה סדר, אכלתם אותה", אלא גם סרטון נוסף שבו תועד כשהוא דוחף את אחד הפעילים ומבהיר: "אני לא אוהב שמאלנים, תלך מפה" ו"אני אשבור לך את הצורה").
צופה מבחוץ לעולם לא יוכל לשפוט חייל כזה בלי להיות בנעליו הגבוהות. אבל יש מי שכן יכול: המפקדים שלו. הם עשו את אותו מסלול, והיו שם באותם מצבים. בירור פנים־צה"לי וטיפול זריז היה אמור לסיים את הפרשה ולאפשר ללוחם להמשיך בשירות, הרחק מהרעש הציבורי. אולי להפוך לקצין מצטיין בעצמו. אבל התבהלה, האמיתית והמזויפת, הפכה את הסרטון הקצר ל"פרשה", שהשתלבה היטב עם הסיכום באותו בוקר על מינויו של בן־גביר לשר לביטחון לאומי. לשר המיועד הייתה תרומה מכרעת להשארת הנושא בכותרות.
ייתכן שבגלל הנפח התקשורתי המוגזם, גם העונש – עשרה ימי מחבוש – היה מעט מוגזם. אינני יודע. אבל ברור שמי שנתן את העונש כן יודע. לא גורם מרוחק בפרקליטות הצבאית החליט עליו, אלא מג״ד צבר, שמכיר את חברון, את לוחמיו ואת המציאות הבלתי אפשרית בשטח. כשם שראוי לגבות את החייל, יש לגבות את מפקדיו. גם הם מתמודדים עבורנו עם אותה מציאות מורכבת, והם שנושאים באחריות הכוללת. המתקפה האישית עליו החמיצה עובדה חשובה – המג״ד בעצמו גיבור ישראל, מעוטר בצל״ש על אומץ לב בלחימה במנהרות עזה במבצע צוק איתן. אי אפשר להאשים אותו בניתוק מהשטח, מה גם שטרם נמצאו הוכחות להשתתפותו במשלחת של קרן וקסנר.
בן־גביר, שהספיק להצטלם עם אביו של החייל (עשרה ימים במחבוש, לא נעים, אבל עדיין לא אסיר ציון) לא התבלבל. הוא הסביר שהתלונות אינן מכוונות חלילה למג״ד גבעתי, אלא לבני גנץ. מה בדיוק עשה שר הביטחון הפעם? עד אז, שום דבר. זו ״המדיניות הנלוזה״ שלו שמפקירה את חיילי צה״ל. אפשר לדון ולבקר את מדיניות גנץ בשלל תחומים, אבל איך זה קשור למקרה הזה? האם בעוד שבוע או שבועיים כשתוחלף ממשלה, יוכל בן־גביר (או סביר יותר, גלנט) לבודד לחלוטין את החיילים כך שלא ייתקלו במפגינים אזרחים ישראלים? למרבה הצער גם מתיישבים מאבדים את זה לפעמים מול לוחמים בשטח, כמו שראינו פעם או פעמיים בחודשים האחרונים, וגם אז זוהי התמודדות לא הוגנת ולא אפשרית עבור הלוחמים. רק בהמשך שחרר שר הביטחון כמה מילים כמעט מובנות מאליהן על הצורך להשאיר את צה״ל מחוץ לשיח הפוליטי.
גם הרמטכ״ל, שראה כיצד הדיון על עונשו של החייל, עניין יומיומי ביחידות הצבא, מתנהל בין הפוליטיקאים, הציב שוב את הקו המתבקש ונעשה מיד למטרה בעצמו: ״הייתי מצפה מהרמטכ"ל שבדיוק כפי שהוא דרש מחייל לא להתבטא פוליטית כך הוא עצמו יימנע מהתבטאויות פוליטיות״, נזף בן־גביר. אלא שהרמטכ"ל אינו חפ"ש. הוא אכן כפוף לדרג המדיני ואכן עליו להתרחק מפוליטיקה, אבל גיבוי מפקדים ושמירה על צה"ל מחוץ לאזור המחלוקת הם חלק מתפקידו. במלחמה הפומבית הזאת בן־גביר לא דואג לחייל, שאת עונשו אפשר היה להמתיק בקלות דווקא אם לא היה לחץ פוליטי; היעד הוא עוד כותרת, כאילו קמפיין הבחירות עדיין מתנהל.
בכך לא תמה ההטרלה: שר הביטחון הלאומי הנכנס פנה לשר הביטחון היוצא בבקשה לבקר את החייל בכלא, וכצפוי סורב. מה בן־גביר בעצם אומר כשהוא מבקש לבקר את החייל־האסיר (שישוחרר ממילא בסוף השבוע הבא)? מה המסר של האירוע ששמו מככב בו? הפוליטיזציה של הצבא? שיקול הדעת של הפיקוד?
ההתעקשות להתפלש בתקרית הזו, בחיבוק דוב שרק מסבך את החייל, נראית לא נבונה אפילו מבחינה פוליטית, ודאי מצד מי שתיכף יישב בקבינט ויצטרך להפוך ממפגין למשפיע. עם זאת, ייתכן שיש בה תחכום: בן־גביר העמיד רף ציפיות שאי אפשר לעמוד בו, בייחוד בנושאי ביטחון. גם שר בט"פ, סליחה, שר בט"ל מצטיין, לא יוכל להגשים במהירות הבזק את ההבטחות למהפכה במשטרה, בשב"ס, בתחושת הביטחון האישי ובמיגור הפשיעה במגזר הערבי. וכשזה יקרה – כלומר לא יקרה בקצב משביע רצון – תמיד יהיה אפשר לגלגל את האשמה אל הדרג המקצועי. את הפרומו קיבלנו השבוע. ואם כך כלפי אביב כוכבי, מה מצפה לרמטכ״ל הבא הרצי הלוי, שמינויו לא גרף תשואות בלשון המעטה בסביבת נתניהו. עצם מינויו בידי הממשלה הקודמת יהיה עילה לפקפק בכל צעד שלו שלא יתאים לדרג הפוליטי.
לא יזיקו לצה"ל רענון מחשבתי, זווית הסתכלות אחרת ולפעמים גם יותר תעוזה. אבל לא בכך מדובר. כל כישלון, אפילו טקטי (ותמיד יהיו כישלונות), אפשר לגלגל על ״המערכת״. ואם ללמוד מהתקרית הנקודתית הזו בימי הדמדומים שבין הממשלות, וגם מסימנים נוספים שמפזרים חלק מהשרים המיועדים – בעוד זמן לא רב נגלה שגם הקצינים שמסרו את חייהם להגנת המולדת הם הדיפ־סטייט; שאלה ששירתו שנים בצבא וטיפסו בסולם הפיקוד הם ״אליטיסטים״. חלק מהטקסטים האלו כבר הושמעו השבוע, ואת השיטה אנחנו מכירים (ראש הרשימה שבן־גביר רץ במסגרתה הוא בעצמו הקורבן האחרון שלה). מה שהיה נכון ליועמ"שים אטומים ופקידים חסרי פנים, יוחס זה עתה גם לבכיר המפקדים. ובמילים אחרות: פנינו להתנגשות חזיתית בין הדרג הנבחר לדרג המבצע, בעיקר מפני שהמציאות מסובכת יותר מהקמפיין, ומי שנכווה בפושרין ודאי ייכווה ברותחין.
בן־גביר כסמל, והממשלה החדשה כולה, קיבלו לפני כחודש הזדמנות יוצאת דופן להשפיע על כיוון הזרימה של מדינת היהודים, בלי משקולת פוליטית משמאל, ועם קונצנזוס קואליציוני על הזזת נקודת האיזון שבין הגורמים המשפטיים לדרג הנבחר. הם העמידו רף ציפיות גבוה, ויצטרכו גם להגשים. תירוצים של דברים שרואים מכאן לא רואים משם לא יתקבלו, ואולי מכאן הלחץ.
ועדיין, הציבור חכם ומבין את הפער בין ההבטחות והצעקות מהאופוזיציה למדיניות עצמה. הוא גם יזהה, יש לקוות, מתי מי שפיזר הבטחות מופרזות מנסה לזרוק את האחריות לאי מימושן על הש"ג, שבמקרה הזה עונד דרגות רב־אלוף.
