אפשר לכבד בני פלוגתא המבקשים לדון לגופו של עניין. משפטנים הגונים יודעים שהרפורמות שהימין מבקש לקדם במערכת המשפט – הסבירות, ההתגברות, היועמ"ש ובחירת השופטים – לא נולדו מאין ולא הומצאו היום. הן נולדו מכשלים מבניים קשים שאי אפשר להתעלם מהם. הן מתמודדות מזמן עם שיער מאפיר ובריחת סידן, סובלות מרווקות מאוחרת מאוד, והפתקים הראשונים שביקשו אותן ננעצו בכותל הימין כבר לפני ארבעים שנה. לימין יש צידוקים דמוקרטיים כבדי משקל לטובתן, ועדיין הוא צריך ונדרש להקשיב לדאגות ולחרדות בצד השני ולגבש הצעות שרואות את התמונה הגדולה.
אפשר לכבד רמטכ"ל החושש לשיח הפוליטי בצבא. תחקירים כמו "השתולה" הוכיחו אומנם ש"ארגוני זכויות אדם" בחברון הם לא פעם כינוי כוזב למאמץ אנטישמי הממומן בידי ארגוני טרור. ועדיין, החיילים בעיר האבות נדרשים לשמור על התנהלות ממלכתית, והפוליטיקאים צריכים לכבוש את יצרם ולא להשתמש בלוחמי צה"ל כדי לקושש הון פוליטי – במיוחד אלו שהתרגלו כל חייהם להיות בצד המוחה והצועק, וכעת עומדים לקבל כלים וסמכויות להשפעה ממשית על המציאות.
אפשר להתעלם מפופוליסטים משני הצדדים. הרשתות החברתיות, חלקים ניכרים מן הכתיבה הפובליציסטית והשיח באולפנים הפכו מזמן למכליות נפט חלודות, המתפרקות בים השיח הציבורי. הצעקות, השנאות, הריבים והפצעים הפכו לכתמי נפט ענקיים המזהמים לנו את האטמוספירה. אפשר להיות אופטימי ולהאמין שזו תקופה רעה והיא תחלוף, ואפשר גם ללמד זכות על הפופוליסטים: לפעמים הצווחות אינן דעות, אלא רגשות המתחפשים לדעות; הצעקות והגידופים משמשים פורקן פסיכולוגי לא אלים למי שכורע תחת הלחץ במעיים.
אבל אי אפשר לכבד, אי אפשר להתעלם ואי אפשר ללמד זכות על נבחרי ציבור שאמורים להפגין מידה מינימלית של אחריות וממלכתיות, ומחליטים לשרוף את המועדון. כשגדי איזנקוט מאיים שאם נתניהו לא ייסוג מהתוכנית לקדם פסקת התגברות הוא יוציא מיליון איש לרחובות, זו אינה דאגה כנה לדמוקרטיה הישראלית ולא פופוליזם במשקל נוצה. זו קריאת תיגר אנטי־דמוקרטית על הכרעת הבוחר. דבר כזה אי אפשר לכבד, אי אפשר להתעלם ממנו ואי אפשר ללמד עליו זכות.
כשראש עיריית תל־אביב קובע שישראל הופכת למדינת שריעה כמו איראן, ושהדרך להילחם בכך היא לצאת למרי אזרחי, והוא מצהיר שיעקוף חוקים של הכנסת – כלומר, יקים מדינה בתוך מדינה; כשיאיר לפיד מנצל טקס אזכרה ממלכתי למתקפה כעורה במיוחד על השלטון החדש שזה עתה זכה באמון העם – זו לא דאגה כנה לדמוקרטיה הישראלית וזה לא פופוליזם בשקל, אלא חתירה תחת ההסכמות הכי בסיסיות בינינו כאן. אמירות כאלה אי אפשר לכבד, אי אפשר להתעלם מהן ואי אפשר ללמד עליהן זכות.
תרבות דמוקרטית מעולם לא הייתה סנטימנט בהיסטוריה של השמאל העמוק. בתקופת קום המדינה, מפ"ם והקומוניסטים דגלו בעקרונות מרקסיסטיים והאמינו שרק מהפכה אלימה תציל אותנו מעצמנו.
השמאל הממלכתי נבדל מהם בנושא הזה בדיוק: הוא הבין שהכרעת הבוחר קדושה גם אם בנקודת זמן פרטנית היא מאתגרת, ושבלי כבוד לדמוקרטיה לא יהיה פה כלום. עוד נצטרך לשאול את עצמנו מה בדיוק קרה פה, אבל כשמפלגה המכנה עצמה "מחנה ממלכתי" נגררת למחוזות השמאל העמוק, כולנו בבעיה קשה.
