ייתכן שאם חבר הכנסת אבי מעוז ממפלגת 'נעם' לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. בשם הגילוי הנאות אציין שלא, אינני מזדהה עם השקפת עולמו הבסיסית ולא עם זו שהסיעה שלו מייצגת, הן בעניין הלהט"בים והן בעניינים נוספים דוגמת אלה המגדריים. אבל המהומה, המתוזמרת יש לומר, של כלי תקשורת מהנדסי רעיונות ופוליטיקאים צרי הבנה וטעוני אינטרסים בעניינו ובעניין המינוי הצפוי שלו כסגן שר במשרד ראש הממשלה האחראי על תוכניות הלימוד החיצוניות במשרד החינוך, היא לא אסון לאומי. היא ממש אינה דבר רע כל כך.
הפוך מכך. מדובר בעיקר בהזדמנות לקיים דיון חשוב מאין כמותו על מערכת החינוך. דיון עמוק, לא כזה שמתמקד כרגיל בהיבטים הנוגעים לשכר המורים ולתנאי העסקתם, סוגיה שנידונה בשנה האחרונה די והותר על רקע המשא ומתן שהתנהל בין הסתדרות המורים לבין משרד האוצר.
למי שעדיין זוכר את הדרמות של יפה בן דוד ואביגדור ליברמן הרי שהמשא ומתן בין הצדדים עסק בעיקר בעניין הפרוצדורלי: כסף, קידומים, תקנים וכיוצא בזה, והתעלם לחלוטין מענייני המהות הנוגעים לענייני החינוך עצמם ולתכני המערכת. לשון אחר למה ואיך מלמדים באחת המערכות הציבוריות הגדולות במדינה, וזה לא מקרי.
ההתעלמות מענייני המהות קשורה בכך שהמערכת הזו נטולת תכנים של ממש, והנטייה עם השנים שאותה קידמו לא מעט שרי חינוך בשם כל מיני טיעונים, הייתה להפשיט אותה משכבות ומתכנים ולעשותה רזה ומצומקת. למעשה המערכת התמסרה לחלוטין לרוחות הפוסט מודרנה, כאשר הכיוון הכללי היה העדפת הוראת המתמטיקה והשפה האנגלית וריסוק כל מה שנמצא בתחום מדעי הרוח ומה שניתן להגדיר כ"מדעי הערכים". זה היה מהלך שסימן לא רק את הכיוון הכללי של משרד החינוך, אלא מגמה כללית שהתמכרה לכלכלה וזנחה את הרעיונות ונשבה בכלל בחברה הישראלית.
ציונות, ערכים, אידיאולוגיה, זהות – בחוץ! כל השאר – בפנים. ומה בעצם מה כבר נשאר? לא הרבה. לימודי מקרא (הבסיס להפנמת הרעיון הציוני) רודדו (כי זו "הדתה"); אזרחות (הבסיס להנחלת המשמעות של היות התלמיד אזרח במדינתו) הפך למקצוע שנוי במחלוקת; הוראת היסטוריה הפכה לעניין מקוצץ, ובהקשר הזה לימוד שואת היהודים נחתך לחלוטין כאשר הנסיעות לפולין בוטלו – ולא רק בגלל טעמים הנוגעים לעניין אבטחת המשלחות ותנאי השלטונות הפולנים.
מערכת החינוך הפכה מנקודת מבטי לכלי קיבול ריק ומהבחינה הזו אין פלא שמעמד המורה צנח פלאים כי במערכת שאין לה תוחלת ופונקציה ברורים הדבר משפיע לאורך כל הקו על הדימוי שלה, על מעמד עובדיה וכמובן על התגמולים המוענקים להם. למעשה, הפונקציה העיקרית של מערכת החינוך הייתה לשמש כשמרטף (בייביסיטר) לתלמידים/ילדים. את זה הבינו כולם היטב בתקופת הקורונה, למי שעדיין זוכר. בתקופה ההיא התברר כי כולנו אוהבים את הילדים שלנו אבל מעדיפים ש"תהיה להם מסגרת" ורצוי מחוץ לבית.
התוכנית במערכת החינוך לא ממש הוציאה את ההמונים לרחובות. אף אחד לא איים או קרא (כמו רונית תירוש מנכ"לית משרד הבריאות לשעבר) לסוג של מרד מצד מנהלי בתי הספר. אף אחד גם לא ממש תבע כחלק מההסדר הכספי עם המורים לתבוע גם התייחסות לתכנים חינוכיים ולהובלת המערכת הזו למקום אחר מבחינת התכולה שלה. הסיסמאות על "למידה משמעותית" שנוצרו בתקופת פירון כשר החינוך, מעולם לא התכסו שכבות בשר אמיתיות ונותרו כסיסמאות ומושגים חלולים שכיסו על ריק גדול.
עכשיו כולם נמצאים על הגדרות או על הבריקדות, וזה כשלעצמו סוג של צביעות פוליטית ממדרגה ראשונה, אבל גם הזדמנות גדולה שמאפשרת הזדמנות לייצר דיון על תכני מערכת החינוך ולא רק על תנאי שכר המורים. אין קליפה ללא תוכן או לפחות לא צריכה להיות כזו, והתוכן הוא הדבר החשוב וכרגע הוא בלתי מבורר. מעוז, אולי שלא מרצון, עשוי וצריך להיות המחולל לדיון שכזה שכמובן צריך להיות עמוק ממידות הפולמוס הנוכחי שמתנהל בטוויטר או בתקשורת בצורה מאד סכמתית ושטחית – כיאה למדיומים הללו שמייצרים בעיקר רעל ופחות מהות.
אני אישית בעד. בעד חיזוק תכנים זהותיים, חינוך לציונות, להכרת ההיסטוריה היהודית, להתמצאות בתרבות ישראל, להכרת המקרא. אם זו התכולה שמגדירה את המושג "זהות יהודית" אז אני בעד, מה גם שאין בין כך ובין שוויון מגדרי, זכויות להט"ב ואפילו זכויות מיעוט שום סתירה מהותית. נהפוך הוא. וכדי שההזדמנות הזו לא תפוספס צריך שכולם יתאפסו על עצמם ויבינו את הזדמנות לייצר משהו שלא שי פירון, לא נפתלי בנט וגם לא גברת שאשא ביטון, כולם שרי חינוך, לא ממש עשו.
חשיבותו של העניין אינה תיאורטית. יש לתוכן החינוכי משמעות חברתית מעשית. המשמעות הזו מתחוורת היטב כאשר אנו צופים כמו בסרט בלהות על המתרחש בשדה החברתי הישראלי, מכיוון שקו ישר עובר בין תופעות חברתיות כמו אלימות, בריונות בכבישים, אגואיזם והיעדר ערבות חברתית לבין מערכת חינוך שמחנכת לריקות גדולה או במקסימום לידיעת כפל וחילוק. הבריונים של היום הם תלמידיה לשעבר של מערכת החינוך. מי שרוצה סולידריות, הומניזם, שאר רוח, ערבות הדדית וחמלה אינו יכול להסתפק בהוראת אוריגמי או ניהול פיננסי.
