עדי מזרחי, הצעיר תושב חולון שמואשם ברצח יורי וולקוב במעבר חצייה, היה מוכר למשטרה. על פי פרסומים, אך לפני כחצי שנה הוא עמד לדין על כך שבשנת 2019 איים לדקור אישה שהייתה בבעלותה דירה, עד שזו הסכימה לחתום על מסמך שבו העבירה את דירתה לרשותו. למרות האישום המזעזע, הגיע מזרחי לעסקת טיעון שבה נגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות, וחמישה חודשי מאסר על תנאי בלבד. "נראה כי אין מקום למיצוי דין עם הנאשם", כתב שופט בית המשפט המחוזי בתל־אביב, "שכן האירוע על פניו נראה ככזה שאינו משקף את אורחות חייו".
גם אריה גרינפלד, רוכב אופנוע שעומד לדין על כך שבתחילת החודש תקף נהג רכב באמצעות קסדה בנתיבי איילון וגרם לו חבלה חמורה, החזיק בעבר פלילי. גרינפלד הורשע בהחזקת קוקאין, בהתנגדות למעצר, באיומים על חייה של אשתו בשני מקרים נפרדים, ובאיומים על אדם נוסף. גם כאן, חודשים בודדים לפני אירוע התקיפה באיילון, הגיע העבריין לעסקת טיעון שבה נגזר עליו עונש מינימלי של חודשיים עבודות שירות, לצד התחייבות כספית בסכום פעוט של 2,000 שקלים על כך שיימנע במשך שנתיים מלחזור על העבירה.
וולאא חלאילה, תושב עכו שעל פי החשד רצח את ספיר נחום לפני כחודשיים, היה אף הוא עבריין במעקב משטרתי. עמוד הטיקטוק שלו הכיל סרטונים שבהם נראה מקלל ומטריד שוטרים, פוגע באתרים ארכיאולוגיים, מחזיק בחיית בר בניגוד לחוק ונוהג ברכבו באורח עברייני. הוא אף נתפס בחשד שהחזיק במעבדת סמים ענקית. ולמרות כל זאת, רק כאשר ספיר נחטפה ונעלמה לאור יום, נזכרו במשטרה לעצור את התכשיט.
קשה שלא לזכור גם את סיפורו הטרגי של ברק חורי, הילד בן ה־12 שנדרס למוות סמוך לגבעת־שמואל ביום כיפור בשנה שעברה. גם באירוע העצוב הזה התברר שערן אזולאי, נהג הרכב שדרס את חורי תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת ותחת השפעת אלכוהול, היה רחוק מלהיות שה תמים. לא פחות מ־41 עבירות תנועה נרשמו בעברו של אזולאי, כולל שתיים בגין נהיגה בשכרות. העונשים הקלים שקיבל אפשרו לו להמשיך להשתולל על הכביש, עד למקרה המוות הנורא.
המקרים הללו, שניים מהם רק בחודש האחרון, אינם תופעה יוצאת דופן. בלא מעט אירועים מזעזעים שזוכים לפרסום נרחב, מתגלה שהעבריין הוא שור מועד שנהנה מליבה החנון והרחום של מערכת הצדק הישראלית. בכלל, נראה שמערכת החוק בישראל מותאמת רק לאזרח הנורמטיבי, שומר החוק. זה שמאט בכביש למראה ניידת משטרה, גם אם אינו נוסע במהירות מופרזת והאורות הכחולים שייכים בכלל לרכב של חבלן משטרתי; אדם שהגעה לבית המשפט ממלאת אותו יראת כבוד וחשש שמא יוציא מפיו דבר מה שאינו אמת מוחלטת, אפילו אם רק יוזמן להעיד במשפט תביעה אזרחי. עבור אזרח שכזה, עצם קיומה של מערכת אכיפת החוק מספיק.
הבעיה מתחילה במקום שבו החברה זקוקה כל כך לאותה מערכת – בהתמודדות מול העבריינים. דווקא מולם נדמה שהמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט כושלים בעבודתם. פעם אחר פעם אפשר להתרשם מהזלזול שאותם עבריינים מפגינים כלפי המשטרה, מהסדרי הטיעון המקליים שהם סוגרים מול הפרקליטות, ומהעונשים המגוחכים שמטילים עליהם בתי המשפט.
תירוצים לא חסרים. במשטרה יאמרו שהם סובלים מבעיות בכוח אדם, בפרקליטות יספרו על עומס תיקים ומחסור בראיות, ובמערכת בתי המשפט יציגו הסברים משפטיים ארוכים על מתחם הענישה האפשרי בכל אחד מהמקרים. אלא שעם כל הכבוד לפרטים הקטנים, התמונה הגדולה היא של מערכת שמרחמת על אכזרים.
מציאות שבה אדם שביצע סחיטה באיומים יוצא עם עונש של כמה חודשי עבודות שירות, היא בלתי מתקבלת על הדעת. אי אפשר להשלים עם התנהלות שבה פושע שעברו עמוס אירועים אלימים, זוכה להקלה נוספת מבית המשפט. לא ייתכן שנהג מועד ימשיך לדהור בכבישים עד שיתרחש אסון.
ייתכן שהחמרת הענישה היא לא הפתרון היחיד, ויש צורך בהרחבה משמעותית של מערך השיקום. אולם מה שבטוח הוא שבמדינה מתוקנת אנשים כמו עדי מזרחי, אריה גרינפלד או ערן אזולאי לא יכולים לפעול באלימות שכזו, ולהמשיך הלאה בחייהם כאילו דבר לא קרה. ההתנהלות הזו עולה לנו בחיינו.
