סגן השר לענייני משילות התעורר מלא עזוז ליום העבודה הראשון שלו. הנה כי כן, אחרי אלפיים שנות – או מינימום שנה וחצי של ממשלת שמאל – הוא יכול סוף־סוף לקחת את המדינה קדימה בכיוון הנכון.
עוד בהיותו ברכב בדרך למשרד בירושלים התחיל לעשות טלפונים. המשימה הראשונה: אכיפה משמעותית על בנייה פלסטינית בשטחי סי. "כנס היום אחר הצהריים את ועדת המשנה לאכיפת בנייה במשרד הביטחון", הוא דרש מהעוזר שלו. אחרי כמה דקות צלצל הטלפון. העוזר היה על הקו: "מתברר שהעבירו ברגע האחרון של המשא ומתן הקואליציוני את ועדת המשנה לאכיפת בנייה ממשרד הביטחון למשרד הבינוי והשיכון. אני על זה, אבל ייקח קצת זמן".
סגן השר הספיק להביט לרגע מחוץ לחלון רכב השרד שהחליק חרישית בכביש 1. ליד מנזר השתקנים הוא החליט שזה לא הזמן להתעצל, ובינתיים, עד שתכונס הוועדה ההיא, פנה לטפל בנושא הבוער הבא – המשילות בנגב.
"תארגני לי הערב שיחה עם מנכ"ל משרד הנגב והגליל, אני רוצה להתחיל לקדם את העניינים", הוא אמר למנהלת הלשכה שלו. "זה יהיה מסובך", היא השיבה מיד, "משרד הנגב והגליל פורק בסופו של דבר לארבעה משרדים: נגב צפוני, נגב דרומי, גליל מזרחי וגליל מערבי. זה אומר שיש שני משרדי נגב, עם מי מהם תרצה לשבת?"
"נראה לי בדואים זה נגב צפוני, אז בואי נדבר איתם", הוא ענה לה. "אה, חבל שלא אמרת מראש שהנושא הוא בדואים", אמרה המזכירה מיד, "מנהלת הבדואים עברה למשרד הקליטה". "מה קשור משרד הקליטה?" תמה סגן השר. "היה שם איזה בלבול, בסוף המשא ומתן כולם כבר היו מותשים ורק רצו לגמור עם זה. מישהו זכר שאחת הבעיות הקשות בנגב היא שאין קליטה בהרבה מקומות, אז העבירו את הבדואים למשרד הקליטה. אני אדבר איתם ואחזור אליך".
שער הגיא הוא אזור יפה בעונה הזו, חשב לעצמו סגן השר, תוך שהוא שולח ווטסאפ ליועצת הבכירה לענייני תרבות יהודית – תקן שדרשה מפלגתו וקיבלה, ובאורח פלא התאים בול לדודניתו של סמנכ"ל המפלגה. "אני מבקש מחר בבוקר שולחן עגול של כל מי שאחראי על פעילות תרבות בתיכונים, בגני הילדים ובפעוטונים", אמר לה סגן השר.
אחרי דקות ארוכות שבהן הביט במסך הווטסאפ שבו כיכבה המילה "מקליד/ה", הוא קיבל את התשובה הבאה: "בוקר אור. תיכונים שייך למשרד החינוך, אקבע איתם. גני הילדים עברו למשרד העבודה והרווחה, גם ככה הגננות צריכות השלמת הכנסה, אז רצו לייעל תהליכים. אבל אתמול פיצלו את העבודה והרווחה לעבודה ורווחה, וכנראה גם רווחה תפוצל לרווחה כלכלית ורווחה נפשית. יש עוד כמה חכ"ים שלא קיבלו תפקידי שר, ואנחנו הרי לא רוצים מרד. זה כנראה ייסגר היום סופית. לגבי הפעוטונים – זה כנראה יהיה אגף נפרד במשרד החוץ".
"את צוחקת עליי, נכון? מה קשור משרד החוץ?", תהה סגן השר. "חחחחח, כן, הסתלבטתי, אבל תודה שהיה רגע שכמעט האמנת. האמת היא שהפעוטונים במשרד הכלכלה, זו תהיה יחידת סמך חדשה שתוכפף לשר ההוא ששנינו מכירים. בכל זאת, גבר עם 13 ילדים – מי יותר מתאים ממנו לנהל את הפעוטונים?" כתבה היועצת.
מפה לשם, ובאמצעות הצ'קלקה הכחולה שמעטרת את גג רכבו, הגיע סגן השר לפאתי ירושלים. כשהוא מביט נכוחה בכניסה הכי אופטימית שאפשר לתכנן לעיר הנצח – בית הקברות בגבעת שאול – הוא ביקש מהנהג שלו לפתוח קצת את החלון כדי לנשום את אוויר ההרים הצלול כיין, ואולי לגנוב גם קמצוץ ריח אורנים. "מצטער, כבוד הסגן שר", אמר לו הנהג, "יחידת הנהגים של שירות המדינה עברה הלילה ממשרד התחבורה למשרד האנרגיה והתשתיות הלאומיות, וקיבלנו הוראה שעד שהשר לא מכנס את צמרת המשרד לקביעת נוהלי עבודה חדשים. אסור לנו לבצע שום דבר מעבר להבאת האישיות המוסעת מנקודה א' לנקודה ב'. אני לא יכול לפתוח לך חלון", הסביר הנהג.
עומד לו בפקקים של הכניסה לעיר, כמה דקות ממשרדו בקריית הממשלה, נעצב סגן השר. כל כך הרבה תכנן לעשות ביום הראשון לתפקידו, כל כך הרבה דברים צריך לתקן – והכול תקוע. אבל לא נורא, הוא מיד חייך לעצמו, השבוע רק התחיל, יהיה בסדר.
את שרעפיו העיר צלצול הטלפון. ראש המפלגה שלו היה על הקו. "נו איפה אתה? כולם מחכים לך", הוא אמר לסגן השר. "מה, רגע, מה זאת אומרת?" גמגם סגן השר, "אני בדרך למשרד, עוד כמה דקות אני מגיע, בדיוק חוצים את הרמזור של קריית־משה". "מה קריית־משה", צעק יושב ראש המפלגה, "אתה סגן השר לענייני שיקום וייצוב המערכת, המשרדים שלך בתל־אביב".
"חוששני שאתה מתבלבל, אדוני", אמר סגן השר, "אני סגן השר לענייני משילות והמשרדים שלי בירושלים".
"זה היה נכון עד חצות, שכחת את הרוטציה?" שאל ראש המפלגה, "על מה דיברנו אתמול? שבמקום לטלטל את המערכת מקצה לקצה אחרי שנתיים נעשה רוטציה יומית. כל יום נתחלף בתפקידים, וככה אף אחד לא יוכל לעשות מהפכות גדולות מדי שעלולות לגרום לקריסת הקואליציה. אז אתה היום בתל־אביב, אני לא מאמין שנסעת לירושלים".
אחרי דקה או שתיים של שתיקה שמע סגן השר את יושב ראש המפלגה נאנח. "טוב, תישאר כבר שם, נארגן לך מלון, מחר גם ככה אתה חוזר למשרד בירושלים.
סגן השר פנה לנהג וביקש ממנו לנסוע למלון. הנהג הביט בו וחייך. "אה, גם את זה אסור לך לעשות עד שלא תכונס צמרת המשרד", אמר הנהג בנימה מובסת.
לפתע, הודעה הופיעה על מסך הטלפון: "אדוני סגן השר, בשורות טובות: ועדת המשנה לאכיפת בנייה חזרה הרגע למשרד הביטחון. תרצה שאקבע לך שם פגישה מחר בבוקר? אגב, זה יהיה בתל־אביב".
