הידיעות שיוצאות מהמשא ומתן הקואליציוני עשויות להיות גם ספינים, שבינם לבין ההסכמים שייחתמו והמדיניות שתינקט בפועל, ייתכן מרחק רב. ובכל זאת, בעבר לא היינו עדים גם לספינים הזויים שכאלה. מכאן שלפחות ברמת הדרישות, מפלגות הקואליציה המתגבשת קובעות שיא חדש של שיכרון כוח, ונכונות לשנות בהינף יד לא רק תכני מדיניות אלא גם סדרי שלטון ותיקים.
כך למשל בנוגע להזזת אגפים ותחומי אחריות ממשרד למשרד, כדי לספק לכל שר את מוטת השליטה המקסימלית בתחומים החביבים עליו, ללא קשר לתיק שקיבל: מדובר, בין השאר, בהעברת האחריות על אגף "נתיב", הפועל בקרב יהודי ברה"מ לשעבר, לידי סגן השר שרוצה בישראל רק יהודים על פי ההלכה; העברת המשרד לשוויון חברתי, שאמור לעסוק בשוויון בין כלל חלקי האוכלוסייה (כולל נשים, ערבים ולהט"בים), לידי שר חרדי, שאפילו השוויון בין אשכנזים וספרדים לא מקובל במגזרו. ושיא השיאים – העברת המנהל האזרחי ביו"ש ממשרד הביטחון למשרד האוצר, שמשמעותה בערך כמו העברת רשות המיסים ממשרד האוצר למשרד הביטחון. ובטירוף הכללי הזה, שר שמיועד להיות מפכ"ל־על של המשטרה מתיימר להיות במקביל גם רמטכ"ל־על של הצבא, ולהנחות את הצבא לגבי מדיניותו הערכית.
אבל טירוף המערכות המנהלי הוא רק אפס קצהו של טירוף המערכות המסתמן לגבי תכני המדיניות עצמם. קחו למשל את המפלגות החרדיות. מדובר בנציגי מגזר שעם הקמת התנועה הציונית עשה הכל כדי להתנגד לעצם קיומה, וגם בשלבים מתקדמים יותר העדיף בעיקר ליהנות מפירותיה מאשר לתרום לנטל הביטחוני והכלכלי שלה. עכשיו דורשים נציגיו השוואת מימון בתי הספר שאינם מלמדים לימודי ליבה לאלה של שאר בתי הספר, כדי שחלילה לא יהיה לאף תלמיד פיתוי כלשהו לעבור לבית ספר שעלול להכשיר אותו לשוק העבודה. ואם לא די בכך, הם כבר לא מסתפקים בתביעה הישנה, שלה זכו מזמן, לקבוע "מיהו יהודי". עכשיו הם גם תובעים לקבוע בלעדית בשאלה מי זכאי חוק השבות, כלומר אלו קרובי משפחה של יהודי יוכלו לעלות איתו לארץ, ואלו לא.
למפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית ישנן תביעות בתחום האצת מפעל ההתיישבות ביו"ש: להכיר בכל מאחזי ההתיישבות הצעירה, אלה שאפילו ממשלות הליכוד לא רצו להכיר בהם; להקים מחדש את ההתיישבות בצפון השומרון, שפורקה בזמן ההתנתקות, וכמובן לאפשר סוף־סוף ליהודים להתפלל בהר הבית, בגלוי ומתוך כבוד לאומי. התקבלה כבר הדרישה לאפשר לשר החדש לביטחון לאומי להנחות מקצועית את המפכ"ל שלו, מה שלא התקיים מעולם. לכאורה הדרישה הזו נועדה להגביר את האכיפה נגד פורעי חוק ערבים, אבל האם תשמש גם לבלימת פורעי חוק חרדים, או מתנחלים? ובעיקר: יש בניסוחה הגורף מתן אפשרות לשר לכוון גם את מדיניות החקירות הנוגעות לעמיתים או ליריבים פוליטיים.
כל התהליכים הללו קורים כשישראל נמצאת בעיצומו של גל אלימות קשה במיוחד: בכבישים, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך, וכמובן בתוך המשפחה. לכאורה אין קשר בין שתי התופעות, אבל לטעמי יש ביניהן קשר הדוק: התנהגות הישראלים ברחוב והתנהגות נציגי השלטון הם שני ביטויים של תרבות המגיע לי, תרבות החמדנות והנרקיסיזם ללא גבולות. מה שהישראלי ברחוב רוצה בשביל עצמו, רוצה הפוליטיקאי עבור מגזרו או עבור תפיסת העולם שלו, ולפעמים גם כן בשביל עצמו, ותוך רמיסת כל קווים אדומים.
המפלגות החברות בקואליציה החדשה חילקו ביניהן את האחריות לתהליך בידודה של ישראל: סמוטריץ' ובן־גביר ינהלו מדיניות שתרחיק מעלינו את הקהילה הבינלאומית, המפלגות החרדיות ינהלו מדיניות שתרחיק את הציבור החילוני ואת יהדות התפוצות, ואילו הליכוד יוסיף לכך דאגה להרס שלטון החוק. שהרי אם יצליח נתניהו לבטל את משפטו, מדוע לא יאומצו שיטותיו על ידי כל "איש חזק" בישראל?
קל למסגר את הטענות הללו כ"היסטריה שמאלנית" מכוונת, ולהזכיר את זעקות השבר מן העבר על הרס הדמוקרטיה. ובכל זאת, כדאי לזכור שגם בסיפור זאב־זאב המקורי, היה רגע אחד שבו הזאב באמת הופיע.
