אי אז בימי הישיבה, הציע מישהו באחד הערבים שנלך לר"מ שלנו, לרגל ההילולה של אחד מגדולי הדורות האחרונים – סלחו לי שאני לא זוכר של מי; פחות היה חשוב לי זכרו של אותו גדול, ויותר עניין אותי שמצאנו סיבה להחמיץ שעה של סדר ערב ואפילו לקבל קצת מהעוגות של הרבנית, בלי שזה יירשם לנו במצפון ובשמיים כעוון ביטול תורה.
מישהו היה צריך להתקשר לרב ולבקש שנגיע. היינו חמישה בחורים בערך, ולאף אחד מהאחרים לא היה אומץ. לי דווקא היה אומץ, אבל טלפון לא היה לי. אחד החברים השאיל לי את המכשיר שלו והתקשרתי לרב. הוא לא ענה. כשחזר אלינו כעבור כמה דקות התברר שהוא בנסיעה, במקרה לאירוע הילולה של אותו צדיק. החמאנו לעצמנו שאמנם אין עוגות אבל לפחות ידענו למי לפנות, וחזרנו מובסים אל הגמרות.
שנים לאחר מכן שאלתי את עצמי: מה לעזאזל חשבתם? נכון, מדובר ברב שלכם, שמלמד אתכם גמרא ומעביר שיעור אמונה ויושב לשיחות אישיות ומארח עונגי שבת, אבל מה פתאום אתה מתקשר אליו בעשר בלילה בלי התראה מוקדמת, ומבקש לנחות אצלו בסלון מעכשיו לעכשיו, עם אורחים נוספים? יש לו אישה, ילדים, חיים – מה, הוא לא בן אדם?
חלפו שנים עד שעניתי לעצמי: לא. בעולם הישיבות, רב הוא לא בדיוק בן אדם. בעצם לא רק בעולם הישיבות. לרבני קהילה, כידוע, לעיתים קרובות אין ממש חברים. קשה לשבת ולהסתחבק עם מישהו בקידוש השכונתי, ולמחרת לקום בפניו ולשמוע ממנו דרשה, ודאי שלא לבוא אליו לשאלה עדינה ואישית; בטח היום, כשרב ממלא את כל מנעד התפקידים שבין פוסק הלכה, יועץ זוגי ועובדת סוציאלית.
בעולם הישיבות מערכת היחסים חדה אף יותר. התלמיד מסתכל על הרב מלמטה באופן טבעי. בשפה הישיבתית יגידו שזה לא בדיעבד, זה לכתחילה. חז"ל אמרו שצריך לבקש תורה רק מפי רב שדומה עליך כמלאך ה' צבאות. כי אם אתה לומד אמת מוחלטת, עמוקה, רוחנית, מי שמלמד אותך הוא נציג האמת המוחלטת.
כשרב מספר בדיחה, התלמידים צוחקים כי זה מצחיק ולפעמים מתוך נימוס, אבל תמיד מתוך איזו הפתעה מעצם הדבר שהרב סיפר בדיחה. כשהרב יוצא עם התלמידים לטיול או משחק איתם כדורסל הם מופתעים; מוזר לחשוב שהרב יכול סתם ליהנות. ואם הם יתפסו את הרב מאזין למוזיקה או צופה בסרט זה יהיה עניין לצחקוקים ולחשושים, כי רב הוא לא בן אדם.
וכאן מגיע החלק המסוכן: העיקרון הזה נוגע גם לטעויות. אף אחד לא אומר את זה בקול, לא התלמידים ובטח לא הרבנים, אבל התפיסה התת־מודעת היא שהתורה היא אמת מוחלטת, וממילא גם הנציג שלה לא יכול לטעות. כשהרב טועה בשיעור, תלמידיו יעשו פלפולי פלפולים מדוע זו לא סתם טעות של בן אנוש רגיל; הוא כנראה התכוון למשהו אחר, לא דייק או צדק חלקית. ואם הרב מודה בעצמו שטעה זה ייתפס כשיא הגדלות, הוכחה לכך שהרב הוא לא רק חכם וטוב אלא גם ענו.
אנשים שאוהבים לדבר על כוח והגמוניה ימהרו לטעון שזוהי מערכת יחסים קלאסית של שימור מוקדי כוח. זה נכון ולא נכון; נכון כי באופן מובהק בעולם הישיבות אכן יש מבנה כוח מודע ומכוון, ולא נכון כי במרכז המבנה לא נמצאים האנשים אלא המסר. ומי שימהר אוטומטית להציע לפרק את "מוקד הכוח", לא מבין את הדינמיקה העדינה, המופלאה, המצמיחה, שבין רב לתלמיד. רוב הרבנים הם אכן אנשים טובים וחכמים, ותלמידים רבים מספור גדלו לא בצילם אלא לאורם.
אבל יש לזה גם מחיר: לפעמים רבנים כן טועים. הם בני אדם, שעלולים לומר דברים לא נכונים, בשוגג או במזיד, ועלולים לעשות מעשים לא נכונים. תלמיד נאמן עלול להתכחש לחלוטין לעובדות, כי לא יכול להיות שנציג האמת המוחלטת שגה, או לחילופין להשתכנע שהן נכונות ולחוות שבר רוחני גדול.
אמונת חכמים היא חבל דק. צריך לצעוד עליו בחוכמה ובזהירות, אבל לא כדאי ולא צריך לקרוע אותו. כל קשר בין מה שכתוב פה לסערות החודש האחרון אינו מקרי בהחלט.
