מאז שהבאתי ילדים לעולם, יש שעות מסוימות בלוח הזמנים היומי שלי שהן שעות אימהיות לגמרי. שעות שבהן כל האנרגיות שלי מופנות אל הבית. גם אם פה ושם אני נאלצת לצאת בהן או לנסוע, הנוכחות שלי מכוונת לענייני הבית, וברוב הימים אני מקפידה שהשעות האלה ייוותרו משוחררות לגמרי ביומן.
מדובר בשעות הצהריים המוקדמות, מעת שהילדים חוזרים מהמסגרות ועד לשעת ההשכבה שאחריה לרוב משתרר שקט של ילדים ישנים ומתבגרות העסוקות בענייניהן. משהו כמו חמש עד שש שעות, שהן עיקר הפעילות של הבית שלי.
כשהילדים היו קטנים זה היה קל. אומנם אינטנסיבי, אומנם מתיש ומעייף, אומנם לפעמים אפור, משעמם וחסר גיוון, אבל פשוט. הזמן הזה כלל בעיקר יציאה לגן השעשועים, או ישיבה בבית של חברה שיש לה ילדים שהם חברים של ילדיי, כשאנחנו מעבירות את השעות האלו עד לארוחת הערב יחד. לא היה ספק מה עליי לעשות באותן השעות, לא היה ספק שאני והשעות הללו כבולים יחד, יום אחרי יום למען מטרה אחת בלבד, נוכחות הורית לילדים.
חברה הציעה לחפש אימהות נוספות הסובלות משעמום ולפתוח מועדון תרבות. החשש שלי הוא שהאירועים האלו יסתכמו לכדי מפגשים בהם נפטפט על כוס תה וסריגה אודות תכניות הבוקר המשעממות ובעיות בריאותיות
עד לא מזמן, הייתי מפנה את הכלים אחרי ארוחת צהריים, ויושבת על הספה בזמן שהילדים מכינים שיעורי בית או צובעים להנאתם, מזמינים חבר או משחקים בלגו ופאזל. או, יושבת על הספסל בגן השעשועים בזמן שהם עם חבריהם מטפסים על המתקנים. תפקידי היה מוגדר מאוד, פשוט להיות נוכחת. להוות פרצוף מבוגר שאפשר לפנות אליו בכל עניין ובכל צורך, החל ברעב מזדמן (ובלתי פוסק) אז הייתי פורסת תפוחים או מוציאה בייגלה, וכלה בהפרדה במריבות ואי הסכמות.
כמובן שלרוב, תוך כדי, היה גם תינוק אחד או שניים שזחלו סביבי והיה עליי לדאוג למרחב מוגן ומגוון שיאפשר להם לגדול בצורה מיטבית.
והנה השנה, באופן די מהיר ופתאומי, מצאתי את עצמי לא פעם מפנה ארוחת צהריים, מרימה את ראשי לסלון ולחדרים ומגלה שבעצם נותרתי לבד.
ההוא בדיוק הלך לחבר, להיא יש עבודה בלשון שמצריכה ספרייה וזה הלך לחוג והחליט להישאר עוד כמה שעות במגרש. וכך יצא שהשעות האימהיות האלה, שעדין מחייבות את נוכחותי בהן, התחילו להתמלא בהמון ריקנות.
בהתחלה ניסיתי ליהנות מהמצב. להתרפק על תחושת ההקלה שיש בחוסר המחויבות לשעות הכובלות האלו. ניסיתי לראות בהן זמן למנוחה, לסידור מקומות שונים ומוזנחים בבית, לבישול מנות מיוחדות או אפילו לשיחות טלפון חשובות.
אבל הימים חולפים והשעות נמתחות ונותרות כפי שהן, שלל העוגיות והעוגות נאפו ואזלו ושוב נאפו (ושוב אזלו), ואני אט־אט מוצאת את עצמי כמורה שנשארה לבדה בכיתה בזמן שכולם יצאו להפסקה.
מועדונית שבח
אני מניחה שבין הקוראים יש אימהות צעירות שמגלגלות עיניים ומבטלות את התחושה הזו בזלזול, האומר שמדובר בצרות של עשירים. מניחה שרבות מכן (פניה זו מכוונת גם לאבות שמרגישים את אותה התחושה) מחכות סוף־סוף להרגיש מעט שחרור מהאחריות המלאה והאינטנסיבית.
אבל אני לא רוצה לזלזל בזה. לא מדובר בפריווילגיה גחמתית לשבעים בלבד, כי אם במציאות חיים שתפגוש כל הורה באיזושהי נקודת זמן. כי באמת, מה עליי לעשות עם כל שעות הבדידות האלו שלמעשה אינן שעות חופש אלא יותר שעות המתנה ריקנית וחלולה?
עד כדי כך הרגשתי מוטרדת מהחשש למות מבדידות ושעמום, שאפילו שקלתי (ועודני שוקלת) לפתוח מועדונית לילדים שתאפשר להם פלטפורמה ללמידה ולי קצת זמן אחר צהריים רועש וקולני בעל ערך מוסף ומשמעות.
בדעתה של חברה ששיתפתי, עלתה המחשבה לחפש אימהות נוספות הסובלות משעמום אחר צהריים, ולפתוח מועדון תרבות, קריאה או פשוט קבוצת תמיכה וירטואלית או ממשית, בבית מארח. החשש העיקרי שלי, הוא שהאירועים האלו יסתכמו לכדי מפגשים בהם נפטפט על כוס תה ומקלות סריגה או תוך כדי משחק ברידג‘, אודות תכניות הבוקר המשעממות ובעיות בריאותיות. מועדון גיל הזהב.
אולי אני מעט מגזימה ונותרו לי עוד כמה שנים לחיות לפני שבאמת הזקנה תקפוץ עליי, ואולי כשהיא תקפוץ אהיה עמוסה ומסופקת מלוח הזמנים אותו אבנה ללא מחויבות כובלת לסדר היום של ילדיי. אבל אולי, אני באמת צריכה למצוא דרך להסתגל לשינוי משמעותי בשעות האימהות האלו, כדי שלא להפוך לאימא ממורמרת ובודדה שרק מחכה שמשהו מעניין יציל אותה מעצמה.
אני יודעת שאם רזיאל היה כאן והייתי מתלוננת בפניו על החלל הריק המתפנה לי (בהנחה לא ממש מציאותית ששום תינוק לא היה נולד ומעסיק את ימיי) הוא כנראה היה מציע לי לנצל את השעות האלו כדי להתמקצע בתחום כלשהו. ללמוד שפה נוספת או כלי נגינה, לצייר כפי שאמא שלי מלאת הכישרון עושה. ואולי בכלל, אם הוא היה פה ההמתנה בשעות האלו לא הייתה מטרידה אותי כל כך, בידיעה שבסופן הוא יגיע וימלא את החלל בנוכחותו.
אני עדיין לומדת את לוח הזמנים החדש, עדין מתרגלת לימי הפנסיה הראשונים מלהיות אימא לקטנטנים וממשיכה לחפש מודלים עסקיים לתכנית יציאה מעבדות לסוג של חירות. לכו תדעו, אולי בקרוב תמצאו אותי בחבורת זמר או לימודי אסטרולוגיה. למה לא?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
