הדבר העיקרי שיישאר איתי מהמונדיאל הנוכחי יהיה הקטע עם תוספת הזמן (מה שנקרא בעבר "זמן פציעות"). אתה יושב קצת עם הילד לראות את רגעי הסיום של אנגליה-איראן, וכשחולפות 90 דקות ואתה רוצה לחזור לעבוד השופט מניף שלט שמורה על 13 דקות תוספת זמן. התוצאה היא כבר 6-2, השחקנים גמורים, ולא פחות מהם אנחנו, הצופים, אבל הכדור חייב להתגלגל עד השנייה האחרונה שתאפשר את שריקת הסיום הגואלת. ואפילו להאשים את השופט אינך יכול, כי זה הנוהל החדש: בעבר היה השופט משער בליבו, פחות או יותר, כמה זמן ארכו ההפסקות בשל פציעות לאורך המשחק, וכך היה מחליט על תוספת זמן סבירה. שלוש־ארבע דקות ברוב הפעמים. במקרים חריגים שש. אך לפי הנהלים החדשים שופט מיוחד מונה בשעון העצר שלו את הזמן המדויק שהלך לאיבוד. ומתברר שמדובר בהרבה מאוד זמן.
זה לא החידוש היחיד במונדיאל הנוכחי. ברוסיה 2018 פגשנו את ה־VAR, עוזר השופט הווירטואלי (ראשי תיבות: עש"ו) שמאתר טעויות שיפוט בעזרת מצלמות ושידורים חוזרים. אבל לקטאר כבר הגיעה הגרסה המשודרגת, מבוססת בינה מלאכותית, שמנתחת 12 זוויות צילום ומקבלת מידע מ־29 חיישנים שונים, וקובעת בדיוק מוחלט אם היה או לא היה נבדל. ולא צריך להיות אוהד מתוסכל של ארגנטינה (שהמערכת פסלה לה את השער הראשון בטורניר) כדי לתהות: מה פשר המרוץ הטכנולוגי הזה, שהופך את המשחק לאירוע חדש ושונה לחלוטין? הרי ברור שהסיפור כאן אינו טכנולוגי. הטכנולוגיה של שימוש במצלמה קיימת פחות או יותר מיום היווסדו של גביע העולם. שלא לדבר על הטכנולוגיה של שימוש בשעון עצר. ואף על פי כן דורות של שחקנים ואוהדים התעקשו למסור את ההכרעה בידיו של שופט אנושי. כזה שאפשר לשחד ולסבן ולהטעות, ולאחר מכן (כפי שהמחישו הגששים ב"אופסייד סטורי") אפשר גם לקלל. השינוי אם כן אינו טכנולוגי, אלא תרבותי.
המונדיאל רק משקף סיפור גדול יותר, שבא לידי ביטוי גם בעולם ההלכה, שכבר העיד עליו יהודה עמיחי שהוא עשוי "כללים וחוקים כמו כללי כדורגל". הרבה שנים עמד עולם ההלכה בפרץ מול ההתפתחות הטכנולוגית, והתעקש שלא מחפשים תולעים במיקרוסקופ ולא מיישרים ריבועי תפילין בעזרת קרני לייזר. גם מדידה של זמנים או של גדלים נעשתה באומדן אנושי ולא בשניות ומילימטרים. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", ועוד סדרה של ציטוטים הובאו בפוסקים כדי להצדיק את מה שנראה כסטייה מן האמת המדעית, מתוך הבנה שהחלקיות בראייה האנושית היא גם סוד כוחה. היא שואפת אומנם אל האמת, אבל מקבלת בהבנה ואפילו באהבה את ההטיות המובנות בה.
אין נוסחה מתמטית שמשקללת את קול ציוץ האפרוחים במשוואה ההלכתית, אבל הרב עמיטל הבין שבעין האנושית יש גם איזשהו היגיון בריא שמתאים את הפסיקה למציאות בשטח
מסופר על מורי הרב יהודה עמיטל, שהגיעו אליו בשבת מושלגת אחת שליחים מן הקיבוץ הסמוך ושאלו אם מותר להפעיל חימום עבור האפרוחים הקופאים מקור בלולים. הרב ביקש להתלוות אליהם בעצמו וללכת איתם בשלג כדי לבחון את העניין. "אבל אנחנו יכולים לספק לך את כל הנתונים", אמרו נציגי הקיבוץ שביקשו לחוס על בריאותו. "נכון", השיב הרב עמיטל, "אבל אני רוצה לשמוע את הציוץ של האפרוחים". אין נוסחה מתמטית שמשקללת את קול ציוץ האפרוחים במשוואה ההלכתית, אבל הרב עמיטל הבין שבעין האנושית יש גם איזשהו היגיון בריא שמתאים את הפסיקה למציאות בשטח. הרי אף אחד לא רוצה להמשיך לשחק עוד 13 דקות, אחרי שכבר במחצית הראשונה נוספו 14 דקות למשחק. ונכון שלכאורה הנהלים החדשים נאמנים יותר לאמת אבל הם הרבה פחות מחוברים לסיטואציה.
הטכנולוגיה גברה על האנושיות רק כשאי אפשר היה להתעלם ממנה. ככל שהתרבו המקרים שבהם השופט היה שורק לעבירה בשעה שעל המסך הוקרנו שידורים חוזרים בהילוך איטי שהראו לכול את טעותו, היה זה בלתי אפשרי להמשיך לתת אמון בהכרעה האנושית. פסיקה שאינה עומדת בסטנדרט מדעי אחיד נתפסת בעינינו כמופרכת. וכך אנחנו זוכים להניח תפילין ישרות יותר, לאכול "כזית" אחיד יותר, ולהתפלל בדיוק־בדיוק בשנייה שבה נופל הנץ החמה. אבל האמון בכושר השיפוט שלנו הולך ונשמט.
