היה מוזר ביישוב בשבת האחרונה. זוגות הלכו עם ילד אחד קטן או אולי שניים, פשטידה ביד אחת, בקבוק יין ביד השנייה, שבת ארגון נראתה כמו שבת פנסיונרים. התלבטנו אם זו שבת שכולנו נראים זוג צעיר עם ילד, או יותר כמו קייטנת סבא וסבתא. משפחות שרוב הילדים כבר אוכלים בסניף הסתובבו ברחובות, רציתי להגיד 'בשבילים', פעם אמרו 'בשבילי הישוב'. לצערי, השבילים נטולי השוליים עם פירות האזדרכת שנפלו עליהם, נגמרו מזמן. עכשיו יש רחובות וגדרות גבוהים ושמלת בטון ומלט היא הקולקציה החדשה בישובים.
אז הילדים אוכלים בסניף ואנחנו צעדנו ברחוב עם הפשטידה ונתקלנו בזוג חברים, כשמהר מאוד הפטפוט "על הדרך" התפתח לדיון על "הסניף". לראשונה שאלנו את עצמנו- מה זה הסניף הזה שהם הולכים אליו? למה מחנכים שם? יש שם חינוך לערכים או רק צובעים קירות ואורזים ממתקים לחיילים? גם זה חינוך, לא? לשטוף מכחולים בסוף האירוע זה חינוך חשוב מאוד. וערב סרט? אין כמו לשבת ביחד לצפות בסרט על מסך גדול ולאכול את הגרגרים הקשים והמלוחים שבתחתית קערת הפופקורן. "אבל מה עם דילמות אמיתיות"? מישהו מחברינו שאל, נזכר איך הם היו יושבים על הספסלים בסניף וצורחים אידאולוגיות. הוא רצה להגיד: "כמעט הלכנו מכות על האידאולוגיות האלה" ואז הוא נזכר שבעצם כולם חשבו אותו הדבר, השאלה הייתה מי צורח את זה יותר חזק.
עמדנו עם הפשטידות ברחוב ודיברנו על איזה אידאולוגיות היו בזמננו ומה האידאולוגיות כיום. חשבנו על תפיסות העולם היום שנהיו כל כך מורכבות שאנחנו כל הזמן מחנכים את הילדים ללכת על קו דק. שלא יהיו יותר מדי פרוגרסיביים ולא יותר מדי דוסים, לא נערי גבעות ולא בורגנים מהזן שלא מוכן ללכלך את הידיים כדי לנטוע באדמת ארץ ישראל. שיהיו פתוחים אבל שמורים, שיהיו שאפתנים אבל מסתפקים במועט, שישאפו למעורבות חברתית וגם להתפתחות אישית. אבל הקו הזה נהיה כל כך דק שלפעמים אנחנו בכלל לא יודעים לשרטט אותו. אז מה נגיד להם? לפעמים מרוב תסבוך אנחנו פשוט מעדיפים שיצבעו קירות. וירגישו שייכים. ושוב אנחנו מסתבכים- שייכים למה?
ואם כבר קו, אז מה לגבי ישיבות הקו? רבים מאיתנו לא קשורים באופן ישיר להר המור, ולכאורה הסיפור המתרחש נוגע לציבור הרחב רק מצד דרישת הצדק עבור הנפגעות. אבל באמת, מתחת לפני השטח, הסיפור הזה נוגע בכולנו. גם אם היום רבים מאיתנו כבר לא שם, גם אם פיתחנו לאורך השנים אידאולוגיות אחרות, עדיין, בית מדרש ישיבות הקו גידל אותנו. הוא היה הבסיס של הציונות הדתית בשנים בהן אנחנו גדלנו. גם אני ספציפית, שלא התחנכתי באולפנה אלא בבית יעקב, כשהכרתי את עולם הציונות הדתית הוא היה ברובו עולם כזה. היו גם בתי מדרש אחרים אבל רוב הערכים ותפיסות העולם נבעו מהקו הזה. כך או אחרת שתינו מהבאר הזאת, ועכשיו המים האלה מתערבבים ואנחנו מתערבבים איתם. שאלות יסודיות צפות, יסודות מתערערים. מעבר להצטרפות לבקשה להוציא את הצדק לאור, אני רוצה להזכיר לעצמינו שאם כבר אנחנו הולכים על קווים דקים, גם כאן יש קו אחד כזה: מצד אחד, חשוב שנזהה את הבירורים שעשינו מול התפיסות והערכים שגדלנו עליהם. יחד עם זאת, חשוב גם שלא ניפול לתחושת שמחה לאיד, אפילו קלה, על כל מה שלא הסכמנו איתו כבר אז, על כל מה שהרגשנו מאוחר יותר ש'דפק אותנו'. שלא נאמר לעצמנו- "הנה, ידענו, צדקנו, מצאנו את האחראי והאשם והנה עכשיו 'הוא' ('הוא' גדול וכולל), יעלה על המוקד".
