הציפיות ל"פנתר השחור: ווקנדה לנצח" היו בשמיים מאז פורסם הטריילר הראשון. "הפנתר השחור" המקורי נחשב לאחד הסרטים המוצלחים ביותר של מארוול, כזה שהצליח לשלב בימוי, כתיבה ומשחק טובים עם מסרים מעמיקים יותר מאלו שבדרך כלל מפציעים כמעט בטעות בסרטי גיבורי-על אחרים. סרט ההמשך התכוון לקחת את כל אלה ולרוץ איתם לעלילה ולרעיונות טובים אף יותר, ומותו של הכוכב צ'דוויק בוזמן אומנם פגע מאוד ב"סטאר-פאוור" של הסרט, אך לצד זאת רק העניק לו עוד יותר פוטנציאל לעומק כבר לפני שהוא יצא. ואכן, הקופות נשברו, הביקורות שיבחו ודיסני סימנה לעצמה הצלחה נוספת. אבל האמת היא שמדובר בסרט פח.
הסרט גרוע בכמה רמות: קודם כל, במקום לבלות כמה זמן בהתייחסות ראויה למותו הטרגי של בוזמן ואז לעבור לעיסוק בעלילה עצמאית, הוא בוחר להפוך את מותה של הדמות לחלק מרכזי מהסיפור. ובעוד החלטה כזו הייתה יכולה לעבוד ואף להיות מצוינת בביצוע נכון, במקרה הזה היא סתם הכבידה וסרבלה עלילה מסורבלת וכבדה ממילא.
ולגבי העלילה (ספוילרים מצומצמים), זה הולך כך, בערך: מותו של הפנתר השחור, שמגן על המדינה האפריקנית הבדיונית ווקנדה ועל אוצרות הוויברניום שלה (מתכת דמיונית שאיכשהו מאפשרת לא רק לבנות דברים חסינים לכל אלא גם לעשות כל מיני קסמים הזויים ומשונים), פער את עיני מדינות העולם שמבקשות לנצל אותו כדי לקחת לעצמן כמה נתחים של המתכת הקסומה. לאחר שמתברר שווקנדה טובה מאוד בלהגן על עצמה (כפי שמוכח בסצנה קרינג'ית באו"ם), סטודנטית אמריקנית בת 19 ממציאה (איכשהו) מכונה שמסוגלת לזהות ויברניום בכל מקום, וכך נמצא אוצר מתחת לים. אלא שמתברר שמתחת לים וליד הוויברניום מתגוררת אימפריה שלמה של בני מאיה מוטנטים בהובלת הנסיך נאמור, שיעשה הכל כדי להגן על העם שלו לאחר שנמלט מהכיבוש המערבי. וגם, מתברר, הוא רוצה להשמיד את כל האנושות. כנקמה, או משהו.
לכאורה, עלילה עם פוטנציאל. אלא שזו מועברת בצורה הכי מסובכת, איטית ומשעממת שאפשר להעלות על הדעת. הדיאלוג כל כך מקוטע ומסורבל שהוא לא היה עובר בתוכנית ילדים, והעריכה של כמה סצנות מעידה על כך שהוא חובר ממלא פיסות קצרות של משפטים. כיאה לסרט מארוול דרג ג', העלילה מתפרקת לחלוטין ברגע שחושבים עליה יותר משתי שניות. בסרט של שעתיים וארבעים דקות, אפילו סצנות האקשן קצרות מדי ובינוניות למדי.
ואז יש את המסרים. זה לא סוד שסרטים רבים של דיסני-מארוול נחשדו בעבר בשמאלנות או פרוגרסיביזם או מילה מפוצצת אחרת, וכמו במקרים אחרים, גם במקרה הזה זה נכון במובן חלקי. אבל נקודה אחת ששווה להתעכב עליה היא האהבה, כמעט פטיש, שיש לסרטים הללו בהחזרה בתשובה של הנבל הגדול, לרוב ללא סיבה מספיק טובה ובאופן מגושם למדי. במקרה שלנו, הרע, נאמור, מתועד כשהוא עושה דברים מזעזעים: רצח המוני, הרג ברוטלי של דמות ראשית ועוד. אבל בעצם, מעביר לנו הסרט, הכל בכלל באשמת ה"כובשים" וה"קולוניאליזם" ("הקונקיסטאדורים הארורים האלה הפסיקו את כל הקניבליזם והפולחן האנושי שלנו!"). הוא רק קורבן! וכך עד סוף הסרט הוא לא מת או אפילו מובס באופן משמעותי, הוא רק סוג של, אולי, לומד לקח.
ויודעים מה? כל זה, ועוד כמה מסרים מגושמים ולעוסים אחרים של השמאל האמריקני גרסת 2022, היו עוברים חלק בגרון – לו רק הסרט עצמו היה שווה משהו.
