הבתים היפים בנתיב האבות הפכו לעיי חורבות, גולגולת נוספת על החגורה הכבדה כבר של עו"ד מיכאל ספרד, וכמו בעיר הנידחת תרחף מעליהם קללת "וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד". זה הזמן להזכיר למי ששכח שההרס הזה נולד ממחדל חמור שאיש לא נתן עליו את הדין. כזכור, אחרי ששלום עכשיו הגישה את העתירה בשם תושבי אל־ ח'אדר, התברר כי אין באמת זיקה קניינית בין תושבי אל־ח'אדר לקרקעות נתיב האבות, וכי מדובר בקרקעות סקר הנמצאות בהליכי הכרזה כאדמות מדינה. המדינה ביקשה זמן כדי לסיים את התהליך.
בבירור נמצא תצלום אוויר ובו סימנים לשתי שורות עצים שהיו במקום לפני כמה עשרות שנים, וצוות הסקר החליט להכיר בכל האזור כקרקעות מדינה למעט שתי ה'תולעים', שהיו ברוחב של בין מטר אחד לארבעה מטרים, אך חתכו שטח שעליו הוקמו 16 בתי קבע בשכונה. בשורה התחתונה, אין בעלים פלסטיני מוכח אך בכל זאת שטח זעיר לא הוכר כאדמת מדינה בגלל מדיניות מחמירה. למעשה, השטח כה זעיר שאי אפשר לרשום אותו בבעלות פרטית.
היו פתרונות, מזכיר הממשלה דאז מנדלבליט ועוזרו גיל לימון הציעו את מנגנון 'איחוד וחלוקה' אולם הצוות של דינה זילבר התנגד והיועמ"ש וינשטיין יישר איתם קו. מכאן התחילה המפולת: מחלקת הבג"צים הודיעה לבית המשפט שאין פתרון; ספרד דרש להרוס את הבתים בשל העדר אופק תכנוני; כשמנדלבליט מונה ליועמ"ש הוא נמנע מלסתור את דברי קודמו; ובג"ץ הורה על הריסה
כשמדברים על חוק ההסדרה, תיק כמו נתיב האבות נחשב למקרה פשוט יחסית שאפשר היה לפתור במגוון רחב של כלים משפטיים זמינים. כצפוי, אף אחד בפרקליטות לא ייתן את הדין על התשובות האוויליות שעלו למדינה – לנו – מיליונים רבים ואמללו משפחות לשווא. ככה זה כשגוף מקצועי סו קולד מקבל סמכות בלי אחריות.
רד מהגדר
היועמ"ש מנדלבליט מתנגד לחוק ההסדרה וטוען שיש לו אלטרנטיבות. מצפה כרמים הוא המבחן הראשון שלו.
כמו יישובים אחרים, גם היישוב כוכב־השחר הוקם על קרקע שנתפסה לצרכים צבאיים, לפני קרוב ל־40 שנה. המנהל האזרחי אישר בזמנו תב"ע למקום והקצה את הקרקע לחטיבה להתיישבות. שכונת מצפה כרמים הוקמה בתחילה מחוץ לשטח התב"ע, ובמסגרת הסכם המאחזים בשנת 2000 היא הועתקה בהוראת המדינה לתב"ע של כוכב־השחר.
מי שהחליטו על כך היו אלוף פיקוד המרכז בוגי יעלון והיועמ"ש שלמה פוליטיס, לאחר שבחנו את המצב המשפטי. התושבים קיבלו "בר רשות", לקחו משכנתאות ובנו בתים. כצפוי, כמה שנים אחר כך הגישו פלסטינים עתירה לבג"ץ בטענה שאין חפיפה בין התב"ע המאושרת של היישוב לגבולות השטח של מפת צו התפיסה המקורית. מה שנכון, אגב. אלא שהמדיניות המשפטית הייתה כי המפה ששורטטה בטוש גס אינה מחייבת והיא אינדיקציה כללית בלבד. מה שמחייב הוא המצב בשטח ובמיוחד מפת התב"ע הדיגיטלית. המדינה יישרה קו עם העותרים והודיעה: טעינו, לא נוכל להסדיר. כלומר, נפנה.
אחרי הגורל הרע של מגרון ושל עמונה, בא כוח היישוב עו"ד הראל ארנון הבין שמסיבובים על הגריל של בג"ץ לא תצא ישועה, ונקט אמצעי לא שגרתי. הוא הגיש תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי, ובה למעשה ביקש מבית המשפט להורות על החלתו של סעיף 5 ("תקנת השוק"). כלומר, הקצאת קרקע שנעשתה על ידי המדינה בתום לב תעמוד בעינה אפילו אם יתברר מאוחר יותר שנעשתה בטעות.
התגלית הראשונה מההליך בבית המשפט היא הפוליטיזציה הגדולה שעברה לשכת יועמ"ש איו"ש. היועמ"ש דאז, אל"מ פוליטיס, שאישר את העתקת מצפה כרמים למיקומה הנוכחי, זומן לעדות על ידי התושבים. הוא טען שהוא ושכלל הגורמים המעורבים ידעו שאין חפיפה בין מפת צו התפיסה לתב"ע, ובכל זאת אישרו את מיקומה של מצפה כרמים כי סברו שהתפיסה בפועל היא הקובעת. כלומר, כולם הבינו אז שהמפה אינה מחייבת אלא המצב בשטח, קרי הגידור והעיבוד החקלאי. גם בוגי בעצמו העיד על כך בכתב ובעל פה. קראתם נכון: במקום שהמדינה תעמוד מאחורי הקצאתה ותטען שהיא פעלה בתום לב, נאלץ עו"ד ארנון לזמן לעדות את כל בכירי המדינה מזמן אמת כדי להוכיח את מה שהמדינה חוששת לומר.
מי כמובן התנגד לתזה הזאת? יועמ"ש איו"ש הנוכחי ואנשי הפרקליטות. הטהרנים של היום לא אוכלים הכשרים של הרבנות אלא רק של העדה החרדית. מבחינתם רק המפה הישנה של צו התפיסה שאף אחד מעולם לא ראה אותה כבעלת תוקף משמעותי, היא "הלכה למשה מסיני". לעזאזל ארבעים וכמה משפחות. העיקר קדושת הקניין הערבי.
האמת היא שאין מקרה מובהק יותר המתאים למנגנון תקנת השוק – שבו מנופף מנדלבליט כבר שנתיים כאלטרנטיבה לחוק ההסדרה – מאשר המקרה הזה. המדינה פשוט לא יכולה להתנער מן העסקה שכרתה עם החטיבה בשל מחלוקת משפטית נוקדנית בין יועמ"שים ולזרוק משפחות מבתיהן.
מנדלבליט צריך להגיש בימים הקרובים את תשובתו ולרדת, סוף סוף, מן הגדר. היענות לבקשת אנשי מצפה כרמים עשויה להעניק אמינות לטענת 'יש אלטרנטיבה' שהוא טען נגד חוק ההסדרה. מצד שני, למה לריב עם יועמ"ש איו"ש? ביישוב יש כרגע 42 משפחות אולם רק 16 מהן מתגוררות בבתי קבע. ייתכן שהוא מעדיף להכשיר רק את בתי הקבע, להראות שעשה משהו. אלא שאין בכך כלום. התושבים לא מוכנים למתווה שמשמעותו היא חנק מוחלט של קהילתם. כפי שאמר יעלון בעצמו "לא ממקמים עשרה קרוונים, מתוך הנחה שאי אפשר יהיה לפתח את היישוב או את השכונה". ואת זה, ורק את זה, דורשים התושבים.
