משרד החינוך הוא חלום בלהות בירוקרטי. חור שחור ממשלתי. אין לאזרח הממוצע יכולת להבין את המבנה שלו, את חלוקת הסמכויות והאחריות, או את האופן שבו מאושרים שינויים ותקציבים. סוד גלוי במערכת החינוך הוא שלא רק האזרחים אינם יודעים – גם למשרד עצמו זה לא ממש ברור.
הסערה הציבורית הפדגוגית האחרונה קמה בעקבות העברת "היחידה לתוכניות חיצוניות וקידום שותפויות" ממשרד החינוך לסגן השר המיועד אבי מעוז ממפלגת נעם. סיסמת "היחידה" נעוצה בביטוי הבירוקרטי העמום "משילות משתפת". מי שינסה להבין מה היא עושה, ייתקל בתשובות פקידותיות טיפוסיות כ"שולחנות עגולים", או במשפטי כדורי שינה אדמיניסטרטיביים ללא תוכן, נוסח "פיתוח והובלה של תהליכי שיח בין־מגזרי… הקניית מיומנויות של תהליכי שיתוף ויצירת תרבות של משילות משתפת… השבחת העשייה החינוכית באמצעות שילוב מושכל ומקצועי של תוכניות חינוכיות התומכות ומעצימות את התפיסה החינוכית". פיהוק, וממשיכים.
- הח"כית החדשה לימור סון הר מלך: "כל ילד שלי הוא הוכחה שעם ישראל חי"
- שלושה מחבלים חוסלו בג'נין במהלך מבצע מעצרים נרחב ביו"ש
- נשים למגרש: ערב בלי מונדיאל אבל עם הצלחה ישראלית בכדורגל
במסמך "היחידה", המתאר "שמונה שנות פעילות של השולחן הבין־מגזרי" במשרד החינוך, מתברר, כצפוי, שהקריטריונים להצלחת הפעילות הם בעיקר פנימיים, דיווחים של המשתתפים עצמם. אז מה באמת עושים שם? רמז לתשובה אפשר למצוא בכך שבמסמך בן 30 העמודים משתמשות המחברות כ־330 פעם במילה "תהליך". בירוקרטיות מאוד אוהבות תהליכים. "תהליך" הוא המהות למי שלא רוצה להיות אחראי לתוצאות ממשיות – כמעט ההגדרה לבירוקרטיה ממשלתית.
נשוב להווה. שרת החינוך שאשא־ביטון החליטה להקצות יותר משני מיליארד שקלים לגפ"ן – גמישות פדגוגית ניהולית. מנהלים בכ־2,500 בתי ספר מקבלים חצי מיליון שקלים ומעלה לתוספת תכנים, שבפועל אין להם משקל אמיתי במערכת השעות. מעין העשרה. גם ה"גמישות" היא סוג של הלצה פקידותית; לגפ"ן עשרות דרישות בירוקרטיות, כל תוכנית מאושרת פרטנית, וגם את התכנים החיצוניים שבחרו המנהלים מאשר משרד החינוך בנפרד.
הנה הגענו: את התכנים החיצוניים האמורים מאשרת "היחידה" שקיבל מעוז. בינתיים הכסף עבד: גפ"ן הביאה לזינוק מטאורי בתוכניות החיצוניות – עד לפני שנה היו 4,470 תוכניות חיצוניות לתלמידים, כעת יש 18,458, וכמעט 23,000 תוכניות בסך הכול.
כשישוב השמאל לשלטון, עשוי מעוז לגלות שרמיסת האוטונומיה הפדגוגית עובדת לשני הצדדים, כמו גם הבחירה בקיצוניים ביותר לקביעת מדיניות חינוכית
למען האמת, מבחינה פדגוגית אין כאן הרבה. כאמור, לא מדובר בהיקפים גדולים או בלימוד שיטתי, לרוב בעיקר העשרה בשלל נושאים, בערבוביה של חשובים וגרוטסקיים, בעלות עצומה של כמעט שני מיליארד וחצי שקל. ברמת הפוליטיקה הקטנה אפשר לומר ששאשא־ביטון נתנה למנהלים כמה צ'ופרים לחלק, בקצת פחות פיקוח מהרגיל. גם הכרזת הצעד כרפורמת "חופש ניהולי" מטעה; זהו חופש חלקי בפרפראות, ממש לא רפורמה פדגוגית בלב העשייה החינוכית. בקיצור, לפנינו מהלך בלוף על בלוף טיפוסי, שעוזר בעיקר למערכת ולמקורביה – על חשבון הציבור.
מה המשמעות האידיאולוגית? ובכן, כפי שהכמויות מעידות, התוכניות החדשות מגיעות מכל הכיוונים; ימין ושמאל, מרכז ושוליים, דתי וחילוני. גם אם במכלול יש הטיה שמאלה, במקרה המסוים הזה היא די חסרת משמעות, משום שכאמור מנהל בית הספר יכול לבחור ממגוון גדול.
אז על מה בעצם הסערה? כאן מגולם כישלונו של הימין הלאומי־ליברלי בעניין, ובעיקר הטעות של נתניהו בהפקדת אבי מעוז, הסמן הימני־חרד"לי המובהק ביותר של הממשלה, על "היחידה" שנוגעת לכלל מערכת החינוך.
ראשית, מבחינה ציבורית, מדובר בתקיעת אצבע בעין לציבור החילוני. אף שלרוב אין מושג מהי "היחידה" או מהו גפ"ן, גם אני לא הייתי רוצה שאדם משיחי, שמתבטא בסגנון "התרומה העיקרית של אישה זה שהיא תגדל את המשפחה שלה לתפארת, תחנך את ילדיה, תשתדל ללדת כמה שהקב"ה נותן", יקבל אחריות ראשית על תכנים לילדים וילדות של כלל הציבור. מעוז זכאי לדעותיו ולאורח חייו, אבל לצד זאת הוא לא אדם ליברלי, וחלק מאמונותיו שונה מאוד מן האופן שבו רוב הציבור בישראל – ואולי אף רוב הציבור הדתי־לאומי – חושב ומחנך את ילדיו. במקומות רגישים שכאלה, שנוגעים ללב הסוגיות המרכזיות של חינוך ומשפחה, שגיאה לשים סדין אדום, מימין או משמאל.
שנית, יש כאן גם בעיה מוסרית ואידיאולוגית. מעוז הרי לא שולח את ילדיו למסגרות הממלכתיות, אלא לדתיות-לאומיות, שזוכות לאוטונומיה. דרישתו לבעלות על תכנים בחינוך הממלכתי, ואפילו אם רק לצורכי העשרה, היא ביטוי למוסר הוטנטוטי – מותר לו לעשות לאחרים את מה שלדעתו אסור להם לעשות לו. מה שהיה גורם לו לזעוק על "כפייה חילונית" במוסדות דתיים, הוא רוצה לעשות לציבור החילוני במוסדותיו. וזו, שלישית, גם שגיאה פוליטית. מפני שכשישוב השמאל לשלטון, עשוי מעוז לגלות שרמיסת קווי האוטונומיה הפדגוגית עובדת לשני הצדדים, כמו גם הבחירה בקיצוניים ביותר לקביעת מדיניות חינוכית.
אבל אפילו זה איננו הלקח העיקרי מהסיפור. זוהי רק דוגמה לעיקר: ההתנהלות הנפסדת של הפוליטיקאים בימין. הנה, יש לנו בעיה לאומית אמיתית, זועקת: מערכת החינוך בישראל קורסת. היא מתמלאת יותר ויותר בשעות פטפטת "תהליכיים" ו"רגשיים", שבאים על חשבון לימודים. כפי שמשקפים המדדים הבינלאומיים, הרמה יורדת והתלמידים יוצאים חסרי ידע וכלים אינטלקטואליים. זהו אתגר אסטרטגי.
במקום להתגייס להתמודדות עם הבעיה המורכבת הזו, הימין נראה כמו אבי מעוז. מצד אחד הוא מפצל משרדים, מזיז יחידות, משנע סמכויות, כשהכלל המנחה האמיתי שעומד מאחורי השינויים הללו הוא: כל המרבה בג'ובים ותקציבים הרי זה משובח. מצד שני, הפוליטיקאים בימין לא מדברים על הבעיות האמיתיות, אלא מסיטים את כל האנרגיות למלחמת ערכים וזהויות, שולית ומפצלת. במקום להסדיר, לפשט ולצמצם את עבודת הממשלה לאפיקים נחוצים והכרחיים, ולאפשר לכלל הציבור להתנהל לפי הבנתו וסדר עדיפויותיו, הם מנסים – כמו השמאל – להנדס אותנו.
כאשר כל אחד מושך בשמיכה הממשלתית כפי יכולתו, ציבור גדול נותר קפוא בקור, עם מיסים גבוהים, יוקר מחיה, שירותים ממשלתיים ברמה נמוכה, מוסדות לאומיים לא מתפקדים, וחוסר אונים גדל והולך. היחידים שנהנים מהמצב הם הפוליטיקאים ומקורביהם בני המזל, אבל זוהי מדיניות לאומית נפסדת ומזיקה. השמאל הוכיח זה עתה כמה עלובה ושרלטנית יכולה להיות ממשלה מנופחת, מטולאת, מגזרית, רודפת שררה וחסרת כבוד לציבור ולנורמות שלטוניות. חבל שהימין החליט להשתתף בתחרות הזו
