הנה האמת. מאז שהפכתי לסופר, אני לא מסוגל להתמודד עם שבוע הספר. מאז שהספרים שלי מצטופפים בדוכנים הדהויים, אני כבר לא מסוגל להסתובב עם עיניים בורקות בשבילי הספרים המתפתלים. לשלוח ידיים אל המילים הכרוכות. למשש עטיפות מט רכות ויפהפיות. לקרוא עמודים ראשונים. להעמיס על פרק כף היד עוד שקית כבדה, ועוד אחת. ולחכות בסבלנות שהשבת תגיע, ואוכל סוף סוף לקרוא בהם. כמה עצוב. פעם שבוע הספר היה אירוע מתוק ואוורירי שהייתי מכלה בו שעות. היום אני נזהר ממנו כמו שנזהרים מקקטוס מרושע.
כשהייתי ילד אמא שלי הייתה לוקחת אותי לגן הפעמון. במשך שעות ארוכות היינו מסתובבים בין השדרות המבולגנות, בקור הירושלמי, ומחפשים ספרים נפלאים במחירים מלהיבים. אני זוכר את המחנק ואת הצפיפות. את התחושה שכולם רוצים לקרוא, וכולם רוצים לקנות. אני זוכר את הרעד שהרגשתי בידיים, כשראיתי את דויד גרוסמן עומד מאחורי הדלפק. ג'ינג'י מבויש עם עיניים טובות ולב חם. אני זוכר שביקשתי ממנו הקדשה בקול חלש. והוא שמע אותי. בטח שהוא שמע.
אני זוכר שראיתי את יהודה אטלס בדוכן אחר. אני זוכר שחשבתי לעצמי, איזה מוזר שככה הוא נראה. כשהייתי קטן קראתי פעם שיר מתוק שהוא כתב, על הרגע המרגש הזה, שבו אמא מכניסה את היד לשרוול, ואז שולפת את החולצה מתחת לסוודר. אני זוכר שקראתי את השיר הזה וחשבתי לעצמי, אלוהים ישמור. איך יהודה אטלס יודע שזה רגע מרגש. איך הוא יודע. אני זוכר שקראתי את המילים שלו, וחשבתי לעצמי, יא אללה. מישהו אחר, שהוא לא אני, מכיר אותי יותר טוב ממני. מישהו אחר, שהוא לא אני, עוזר לי להבין את עצמי. עד היום, כשהחורף בא, ואני שולף את השרוול של החולצה מהסוודר, אני נזכר ביהודה אטלס, ובאמא שלי, ומתמלא ברגש חם וסמיך.
אחר כך, כשהייתי נער, הייתי מגיע ליריד במוזיאון ישראל עם חברים מהכיתה. האוויר היה קר ויבש. והמדרגות היו מעצבנות ומעייפות. אבל העיניים שלי נצצו, והלב שלי היה פתוח. אני זוכר את הקול המוזר של מאיר שלו. את הסנטר הגדול של אתגר קרת. אני זוכר איך אמרתי לשניהם שאני אוהב אותם, והם הביטו במבוכה בנער המחוצ'קן שעמד מולם, ואמרו לי, תודה, תודה רבה.
והיה חשמל באוויר. חשמל של מילים יפות. ושל קוראים נרגשים. ותמיד היה לחץ כזה. להספיק לראות כמה שיותר, ולעלעל כמה שיותר, ולקנות כמה שיותר, לפני שהיריד נסגר. ואם לא הייתי מספיק הייתי בא עוד פעם. ועוד פעם. ואת כל הספרים הטובים הייתי מניח על השולחן ליד המיטה שלי. ואת כולם הייתי גומע, בתוך כמה שבועות. ובכולם הייתי מקפל את הדפים בפינות, כשמשהו מרגש התרחש. ולפעמים הייתי מסמן כמה שורות יפות בעט, כדי לא לשכוח.
*
זאת האמת. פעם שבוע הספר היה פסטיבל מופלא של מילים יפות, של אנשים חכמים, ושל שפה מרגשת. אבל היום כשאני מגיע לשם בא לי למות. החשמל באוויר מרעיל אותי. הדוכנים הצפופים מבהילים אותי. הכרוז העקשן מלחיץ אותי. והדוכנים הריקים שוברים לי את הלב. במקום לשמוח אני חרד. במקום לחגוג אני נחנק ממבוכה. במקום לעלעל, אני טובע באוקיינוס של אכזבה וצרות עין.
כל שנה מחדש, האנשים המתוקים שעובדים בהוצאות הספרים שבהן הוצאתי את ספריי, מזמינים אותי להגיע לירידים, אבל אני ממסמס אותם. לא עונה למיילים או להודעות הווטסאפ. ומסנן את השיחות בלי למצמץ. רק זה חסר לי. לעמוד כמו זבן מובס מעל הספרים שכתבתי. ולהציע את חתימתי הרופסת לאנשים שלא מעוניינים בה, לא מעוניינים בי, ולא מעוניינים בספרים שפרסמתי.
כל שנה מחדש אני נזכר, כמה לא פשוט להיות סופר עברי בעשור השני של המאה הזאת. הקוראים הולכים ומתמעטים. חנויות הספרים משתנקות ממשחקי קופסה. הוצאות הספרים נמכרות זו לזו. והשוק כולו קמל וצולע. אני חווה את המשבר הזה על בשרי. בזמן אמת. כשהייתי ילד רציתי להיות סופר מפורסם. קראתי מלא ספרים. הערצתי מלא סופרים. ורציתי להיום כמוהם. היום, אחרי חמישה ספרים שפרסמתי, אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי, היי, אתה ההוא מהטרמפיסטים. אחלה סדרת רשת עשית אחי. באמת אחלה סדרה.
*
זאת האמת, כאמור. מאז שהפכתי לסופר אני לא יכול לשאת את שבוע הספר. אבל האהבה לספרות, לסיפורים יפים ולמילים טובות, עדיין מלבלבת לי בלב. שום סרט, שום סדרת רשת ושום פודקאסט מושקע, לא יצליחו לדגדג את מה שספר טוב מצליח לחולל בנשמה שלי. מאז השיר הקטנטן של יהודה אטלס ועד היום, הספרות, ורק הספרות, עוזרת לי להבין את עצמי. לשרטט את קווי המתאר הרגשיים והנפשיים שלי. ולתת להם שמות.
מה אעשה. שבוע הספר מכווץ לי את הקיבה. אבל לקרוא ספרים, ברוך השם, אני עדיין יודע. וזה מה שחשוב. יש אנשים בעולם. ויש ספרים בעולם. ויש מילים בעולם. והמילים יכולות להפיח חיים בבני האדם שקוראים בהן. להצית להם רמץ בלב, ולהבעיר להם את התודעה. ולא צריך ללכת לשבוע הספר כדי למצוא את המילים הללו. ברוך השם. הנה. רק השבוע שלחתי לאמא שלי הודעה בווטסאפ, ובה רשימה של שמונה ספרים שאני רוצה שהיא תקנה לי בשבוע הספר. תקני, ואני אחזיר לך כסף. ככה כתבתי לה. ואמא שלי ענתה לי מיד, אין בעיה יאירצ'יק. אני אקנה הכול. אוהבת, אמא.
