האור בקצה הרחוב הבהב לרגע וכבה, וחשכה גמורה שטפה את הרחוב. קובי הלך בצעדים רחבים, מפוחדים, בדרך אל הרחובות הרחבים יותר של תלפיות. גם דרך בית לחם, פועלי צדק או פייר קניג היו מאיימים בשעה הזו, אבל הם לפחות רחבים יותר. מישהו יכול היה לראות אותו – אולי אחד הפועלים של הלחם של תומר, או אחד העובדים מהמשרדים שלאט לאט אפפו את האזור. אבל הרחוב הזה היה רחוב צדדי, מעין שביל שהתפתל בין שני רחובות גדולים יותר, עטוף מוסכים, גדרות, בתים נוטים ליפול. לא היה שם איש. היה בזה משהו מפחיד, גם אם קובי סיפר לעצמו שבאמת אין שם איש, ולכן שום דבר לא יקרה לו.
הם נפרדו לפני שבוע, יהלי והוא. לא ברור אם נפרדו – נפרדו או אם הם בהפסקה. פרודים, זה מין תואר כזה שאומר שהם עדיין באיזה מרחב משותף, גם אם הם לא ביחד, אבל היא הבהירה בצורה די ברורה שאין לה כוח אליו. גם הילדים היו שלה, באותו משחק מטופש שבו הם מצאו את עצמם משחקים, 'של מי הילדים', כאילו יש שני צדדים לירדן וצריך לבחור באחד מהם ולהכריז על השני מלחמה. היא נשארה בדירה שלה בפתח תקווה. הוא עבר לגור ליד ההורים בירושלים. הם התרגשו, בהתחלה, ואחר כך כעסו עליו. "למה אני צריכה לדאוג לך גם בגיל שבעים וחמש," אמרה אמא שלו.
הוא עדיין חיפש את עצמו. הייתה את העבודה, כמובן, אבל העבודה הסתיימה בשעות אחר הצהריים. עמוס, הבוס שלו, ביקש שלא לראות אותם במשרד אחרי חמש. לכו להיות עם המשפחה, נהג להגיד. עובדים שלא נמצאים עם המשפחה פתאום מגלים בגיל חמישים שהם פספסו משהו. קובי עצמו היה בן ארבעים ושבע, אבל כבר הבין שהוא איחר, פספס משהו יסודי בתהליך ההתבגרות הסודי של הילדים, משהו שיהלי ידעה לנכוח בו – והוא לא ידע. הוא הרגיש איך הוא נכנע לאותו זרם אינסופי של חיים שקולחים סביבו, בעוד הוא נזרק אל הגדה.
כצפוי, איש יצא מאחת הכניסות שיצאו אל הרחוב. הוא היה קצת נמוך, קצת שמנמן, עם מבנה גוף כמעט כמו של קובי, והלך בריחוף שכזה, כאילו צעד אחד מעל הקרקע. הוא ניגש לקובי ישירות, בלי להתבלבל, ואמר, "את התיק שלך עכשיו."
"את מה?" חזר אחריו קובי.
"את התיק שלך," אמר האיש. "התיק".
לפני שבוע קובי היה מוסר את התיק, אבל הוא היה כבר שבוע לבד, ודברים החלו לחלחל פנימה. "מה יש לך לעשות עם התיק שלי?" הוא שאל.
לא היה כלום בתיק, אגב. הוא סתם הלך איתו כדי שיהיה לו איפה לשים את המעיל כשיתחמם לו. אחרי העבודה נסע לדירה, בקטמון, וצפה קצת בטלוויזיה, ואחר כך הסתובב וחיפש מה לעשות עם עצמו, ובסוף מצא את עצמו באיזו פינה בתלפיות, אוכל שני שיפודים וצופה במונדיאל, עד שהמשחק הסתיים והוא שילם ויצא חזרה וכמעט הגיע הביתה כשהבין שהוא שכח את התיק. אז הוא חזר, כמובן, מה היה לו לעשות בבית? עדיף להיות בתנועה. ללכת. לא לחכות.
"תביא לי את התיק!" אמר האיש. הוא עשה שני צעדים לכיוון קובי, מאיים. נראה היה שיש לו סכין מאחור, ואולי זה היה רק בדמיון של קובי? אין לדעת.
"לא!" אמר קובי. הוא הניף את התיק סביבו, כמתגונן.
"כן!" אמר האיש. הוא התנפל על קובי, וקובי התנפל עליו. הוא ניסה להכות בקובי עם אגרוף ימני, אבל קובי חמק ימינה מהמכה והתנפל על האיש, מחבק אותו, מפיל אותו לקרקע. הם התגוששו על הכביש המטונף, מושכים בשיער, מתגוששים ימין ושמאל, לופתים מרפקים ומשלחים קריאות וצווחות אל החלל הריק שסביב המוסכים והאיזור כולו.
איזה מין אדם הוא היה בשנות הנישואין שלו?
הוא היה זר לעצמו, בוודאי. אבל לא במובן המקורי של זרות עצמית, גם לא במובן הכנוע, אלא במובן בו הוא חיפש כל הזמן את הדרך להיות בסדר, חיפש וחיפש וניסה שהכל יהיה בסדר עד שדברים פקעו בו כמו חוטים מתוחים מדי, נקרעים ופוקעים בקול צווחה דקה. מדי פעם הוא היה מתפרץ על הילדים, צועק על נועם, "אתה לא רואה שאני מאחר לעבודה? תצא כבר מהשירותים! תצא!". כשיהלי הייתה עושה את זה הוא היה כועס עליה, איך יכול להיות שאת כועסת על הילדים. איזו מין אמא את. רק לקראת הפרידה פתאום ראה איזו אמא היא באמת, איזה סוג אבא הוא.
לא הייתה להם זוגיות רעה. לא טובה, נכון, אבל לא רעה. הוא לא היה מאוהב בה כל הזמן, הולך שבי אחריה, אבל גם לא שנא אותה במיוחד. האהבה דעכה עם הילדים, עם העבודה, עם המרחק מההורים, עם הניסיון לשמור על הכל – על הכל, החברים והקהילה והמשפחה והזוגיות והעבודה – במצב סטטי, בלי לקחת סיכונים. אולי היה צריך לטפל בכל הדברים הקטנים האלה כשהם עוד היו קטנים.
הוא ספג חבטה אחת חזקה מדי בכף הרגל, וצעק בכל הכוח. האיש חייך, כאילו ניצח, אבל קובי תפס בו ברגל והפיל אותו על הרצפה, והם המשיכו להיאחז, להחזיק ולא להצליח להימלט. התיק נשאר זרוק בצד הדרך. מראש, כך נראה היה, הוא לא היה הסיפור.
בין מכה אחת לשנייה נשמע פתאום צלצול טלפון. קובי חשב שזה הפלאפון שלו מצלצל, אבל לא, זה היה הטלפון של האיש. הוא ענה, במפתיע, תוך כדי שהם נלחמים, אבל במקום להמשיך לריב קובי עצר, נתן לו את הכבוד לענות. מראש לא היה לו עניין מיוחד בלחבוט בו, כנראה. האיש ענה במלמול, התרחק, ואחר כך אמר לטלפון "טוב, אני חייב ללכת," עזב את קובי והלך.
לא היו שם תשואות, הצופים לא הריעו ממושכות. איש לא היה ברחוב לצפות בניצחון הזה, אולי הראשון של קובי בשנים האחרונות, בוודאי הניצחון הראשון בחייו שהושג באמצעות שימוש בכוח. במקום זה הוא התיישב על המדרכה וחיבק בשתי ידיו את התיק, כאילו הוא מודה על זה שלפחות התיק נשאר אצלו. הוא הרגיש איך משהו קרה לו ברגע הזה, כאילו יוכל מחר ללכת ברחוב בחזה זקוף יותר, בידיעה שהוא ניצח אתמול בקרב מכות, וכל שאר האנשים סביבו – לא.
הוא הביט סביבו בעיניים פקוחות. מפוכחות. לרגע ראה את הרחוב כולו באור חדש, אור רך של בוקר, ששטף את האפלולית של תלפיות והפך את הרחוב כולו לדרך קסומה. קובי הסתכל סביבו, מחפש סימנים למריבה שהייתה פה, אולי איזו עדות, מצלמת אבטחה שאפשר יהיה להוציא ממנה עדויות, אבל למעט הצליעה הקלה שנשארה לו – הכאב החד ההוא בגיד – לא היה לו דבר. איש לא היה ברחוב.
כשהתקדם אט אט על דרך בית לחם, בואכה המושבה, תהה אם הסיפור הזה קרה באמת. קרה לו, הכוונה, לאיש שמעולם לא חשב שילך מכות פיזיות עם מישהו אחרת. אולי בכלל דמיין הכל, שתה יותר מדי, כך חשב, ומצא את עצמו נאבק בעצמו למשך כל הלילה.
