חוקרים מאוחרים יותר חיזקו את ממצאיו של קלי. הסוציולוגים רוג'ר פינק ורודני סטארק גילו השפעה דומה גם אצל בני הקהילה שאינם כמרים: המפנה בכנסייה הקתולית הביא לירידה חדה בהשתתפות הנוצרים הקתולים בתפילות בכנסייה. לפני ההחלטות הללו 75 אחוז מהקתולים באמריקה השתתפו בקביעות בתפילות בכנסייה; אחריהן ירד השיעור ל־45 אחוז.
במאה ה־19 הוקמו בארצות הברית קומונות, מעין קיבוצים בגרסה אמריקנית. האנתרופולוג ריצ'רד סוֹסיס בדק אילו מהקומונות הצליחו לשרוד זמן רב. הוא גילה ש־39 אחוז מהקומונות הדתיות שרדו יותר מעשרים שנה, אך רק שישה אחוזים מהקומונות החילוניות שרדו. יותר מזה: הוא גילה שמשך החיים הממוצע של הקומונה היה ארוך יותר ככל שהיא תבעה מחבריה יותר מאמץ ויותר קורבנות.
ומה הלקח מכל זה עבורנו? האם זה אומר שאנחנו צריכים תמיד להחמיר ולהסתגר? בהחלט לא, מסיבה פשוטה: גם אם חומרות הן פופולריות יותר לטווח הארוך מאשר קוּלות, אנחנו לא צריכים להתנהל לפי מה שפופולרי, אלא לפי רצון ה'. כך, למשל, המדים השחורים והמכבידים של אחינו החרדים הם אמצעי סוציולוגי יעיל מאוד לחיזוק גאוות היחידה של מסדר דתי. אלא שאינני חושב שהקדוש ברוך הוא היה רוצה שנסמן את עצמנו כמסדר דתי סגור, הנבדל משאר עם ישראל.
אם כך, מה בכל זאת ההשלכות של הממצאים הללו? הם מפריכים באופן נחרץ אשליה אחת: את האמונה שגישה סובלנית, מקילה וליברלית מביאה לפופולריות של הדת. זה פשוט לא נכון מבחינה עובדתית. אם רב מגיע למסקנה שרצון ה' הוא להיות סובלני ומקל – ובהקשרים מסוימים אני אכן מאמין כך – הוא צריך לדעת שההכרעה הזו לא תקל על הפצת דבר ה' ודרך החיים התורנית, אלא להפך: תקשה עליה.
לעיתים אני שומע את הטיעון המשובש שבדור הזה צריך להקל, כי לאנשים היום קשה להחמיר. האמת היא הפוכה: באופן עמוק ולטווח הרחוק, לאנשים קשה להקל. אם אין ברירה וצריך להקל – נעשה זאת, גם אם זה פחות פופולרי. אך ודאי שהטיעון ההפוך אינו נכון. אם מחנך מוריד את רף הדרישות מתלמידיו, למשל: זורם איתם כשהם מגלחים את פאותיהם בתספורת אופנתית או כשהם מדלגים באופן קבוע על תפילות, רק משום שהוא מאמין שכך יאהבו יותר את החיים הדתיים – הוא עושה עוול להלכה, לתפילה וגם להם. צעירים רבים נאבקים להגיע לסיירת מטכ"ל, ומעטים מאוד נאבקים להיות מש"קי עציצים בקריה. האדם אינו מחפש חיים קלים; האדם מחפש משמעות.
