איך אנחנו מגיבים כחברה, לגילויי אלימות? מחאה, זעזוע, חקירה של מערכת החוק, שידורים רבים של קרובי הנפגע וכאבם הנורא, לעיתים מחאה על הענישה הרופסת, ומה עוד?
איך מגיבים כחברה? מגיבים כחבורה. ואולי, זהו החידוש הגדול ביותר של תורת החסידות: מול אלימות העולם, נאספת חבורה גדולה שלא רק מוחה על האלימות, לא רק לומדת את מקורותיה האפלים בנפש, לא רק מכירה בקיומה אצל כולנו, אלא בעיקר מצביעה על התרופה: אתם תהיו חבורה שתדרבן את חבריה אל הטוב, תפיץ את הטוב הזה ותכתוב אותו ותנגן אותו, תיצור חומה אנושית בצורה מול אלימות העולם. מעטים מול רבים, אבל ביחד. יש מצב שהמכבים, מתתיהו ובניו, ייסדו את החסידות הראשונה אי פעם.
לא נהיה קטנים ומבוהלים מול בני אדם, רק מול האמת והצדק האבסולוטיים. כך נכנעת אלימות
הסיפור של י"ט בכסלו הוא סיפור קפקאי אלים. הוא מתאר מאסר שווא שנאלץ רבי שניאור זלמן מלאדי לרצות, ללא שום סיבה. מאסר הוא אף פעם לא שמחה גדולה אבל כשמרצים עונש בגין עבירה, יש סוג של ריצוי גם לנפש. במאסר שווא, במערכת משפטית קפקאית, נדמה שאין עוד שום תקווה מול האלימות. לא נותר אלא לצפות לנס. אבל לבעל התניא יש פרשנות אחרת. הוא יבקש להוציא אותנו ממאסר הנפש שכופה עלינו האלימות. הוא מצפה ל"פדה בשלום נפשי", יציאת גופו לחירות לא מספיקה לו. הוא חושש מחברה שמאמצת קודים אלימים כדי להילחם באלימות – לכן כשהוא יוצא מן המאסר ותלמידיו מבקשים לנקום במי שגרם לעוול הזה, ואי אפשר שלא להבין אותם, בעל התניא מבין בגאונות, שדווקא היציאה שלו לחירות עלולה לכלוא את נפש תלמידיו במעגל נקמה ואלימות שאין לו סוף. היזהרו מפני המעגל הזה שמצדיק את עצמו, יזהיר בעל התניא, אתם עלולים לנקום בדיוק כמו שמעון ולוי בפרשת השבוע, בואו ונגיב כחברה, הוא יציע. חברה שתוקיע את האלימות הזו וכל אלימות אחרת.
"ולזאת באתי להיות מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנשי שלומינו, על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במידותיו של יעקב… לבלתי רום לבבם מאחיהם… הס מלהזכיר באזהרה נוראה… ואולי ייתן ה' בלב אחיהם, כמים הפנים לפנים" (אגרת הקודש). בעקבות בעל התניא הרבי מלובביץ' לא מבקש שפלות רוח מול הרוע, הוא מבקש שפלות רוח מול ה', מבקש שתנכיחו אותו בחיים שלכם ובחיי זולתכם. תסבירו לעולם שכל פשע אנושי הוא גם פשע כלפי הא־לוהים, תבהירו שגם אם לאלימות יש כוח מול בני אדם, לא יהיה בה טיפת כוח אל מול החברה הבצורה הזו. חבורה קטנה אומנם אבל היא קטנה רק מול הנוכחות הא־לוהית בעולם. לא נהיה קטנים ומבוהלים מול בני אדם, רק מול האמת והצדק האבסולוטיים. כך נכנעת אלימות. בנוסף לענישה החמורה המתבקשת, הוא גם יבקש כניעה.
"מי אלה לך?!" ישאל עשיו בבואו להרוג את יעקב, והזוהר הקדוש יגלה: "מי אלה, אותיות א־לוהים". עשיו רואה חבורת חסידים קטנים מאוד, אבל מבחין לצדם בא־ל גדול מאוד ופתאום הוא, קטן כל כך. בעל התניא מבין שלצד המערכת המשפטית, חייבים להנכיח בחיינו מערכת חברתית שמאפסת כוחנות ואלימות ובזה לה. החבורה הזו, פודה את הנפש ממאסר בעצם קיומה: "פדה בשלום נפשי, כי ברבים היו עמדי" וכשתשאל האלימות "מי אלה בכלל?" היא תיאלץ לענות לעצמה: אלה צלם א־לוהים.
אבל זה רק בשלב הראשון.
השלב היותר גבוה שאליו שואף בעל התניא יהיה זה שבו האדם האלים עצמו ייזכר בצלם הא־לוהים שבו. הבדידות תכריע אותו בסוף מול מעגל הרוקדים הזה, מול ההתעקשות על הטוב, מול הניגון העולה ויורד. "כי ראיתי פניך כראות פני א־לוהים" יאמר בהפתעה יעקב לעשיו. ועשיו יחבק פתאום, וינשק, ויבכה ואפילו רבי שמעון בר־יוחאי ינגב דמעה ויאמר: "נכון, הלכה שעשיו שונא ליעקב אבל אותה שעה נכמרו רחמיו עליו ונשקו בכל ליבו".
תכניעו את האלימות, יבקש בעל התניא מחסידיו. תנו לה לבכות על בדידותה, על צלם הא־לוהים האבוד שלה.
מדי שנה, כשאני מגיעה לאירועי "צמאה", אני מרגישה בהפגנה העולמית הגדולה ביותר כנגד האלימות. אני רואה נשמות שמבקשות להיות, ולו ליום אחד, חלק מחבורה של "בני מחשבה טובה". אני רואה נערות עצומות עיניים מבקשות לפדות את נפשן ממאסר אלים, מבקשות לפתוח ארבע דלתות לכל הכיוונים, "ארבע בבות", להפוך לקהל גדול ולהרגיש ביחד עד כמה קטונו כולנו מול כל האמת היפה הזו.
