תחנת רדיו מזרח תיכונית, נחשו איזו, חנכה השבוע את אחת מתוכניות הבוקר בהטפה המיליטנטית הבאה: "ההתנגדות מוצדקת. ההתנגדות היא הדרך". קול פלסטין? רדיו נור של חיזבאללה? שידורי מהפכת החיג'אב בטהרן? לא ולא. גלי צה"ל, שידורי צבא הגנה לישראל, הבית של החיילים אשר רובם תומכים בשלטון שהקריין, רינו צרור, קרא למעשה להסתער עליו. "הדלקתם נר ראשון של חנוכה, עוד נדליק את הנרות כולם", הוא שיחק באש.
בימים טרופים אלה של הסתערות תקשורתית ופוליטית על ממשלת הימין שטרם קמה, הפובליציסטיקה המשודרת של רינו צרור היא רק טיפה בים, דוגמית קטנטנה למה שנושאי דגל הדמוקרטיה מרשים לעצמם כשהדמוקרטיה מחשיכה להם פנים. אישים חשובים ומשפיעים ממנו מטיפים להתקוממות, ובראשם יאיר לפיד. דבריו השבוע בכנסת באוזני חברי סיעתו היו נאום המרדה לוחמני בהשראת דונלד טראמפ ערב ההסתערות על גבעת הקפיטול. אם כלי התקשורת הממוסדת לא היו שותפים לקשר, הם היו משדרים פנינים מתוך הנאום מהדורה אחרי מהדורה עד שאחרון המאזינים ייתקף בחלחלה הראויה, כפי שהם יודעים לעשות כשמישהו בימין נותן דרור ללשונו. אבי מעוז, למשל, או דודי אמסלם.
"אם אתה (נתניהו) חושב שמה שאמרתי בימים האחרונים הוא המרדה, יש לי חדשות בשבילך", התלהם ראש הממשלה כמו גברתן טוויטר, "עוד לא ראית כלום. רק התחלתי. אנחנו לא פראיירים שלכם… אנחנו פה, אנחנו ניאבק בממשלת התוהו ובוהו. אנחנו נוציא אנשים לרחובות. אנחנו נלחמים על העתיד של הילדים שלנו".
אכן, נתניהו עצמו לא נהג בממשלה היוצאת כמו ג'נטלמן אופוזיציוני בבית הלורדים בלונדון. הרטוריקה של אוהדיו בכנסת וברשתות החברתיות – הייתה לעיתים קרובות מגעילה. גם הם בישרו על קץ המדינה והפיצו כזבים אחרים. נפתלי בנט מגיש בימים אלה תביעות דיבה נגד מקצת המעלילים, ולא ניכנס פה כעת לדיון אם הוא נוהג בחוכמה. יאיר נתניהו, כידוע, כבר שקוע עד צוואר בתביעות אחרות על רקע דומה. אבל נתניהו האב לא הסית להתנגשות אזרחית חזיתית בממשלה, לא הטיף לאי ציות ולא עודד מרי אזרחי. לפיד ובכירים אחרים במחנה שהובס בבחירות – מסיתים, מטיפים ומעודדים.
לשם השוואה, הנה דבריו הכמעט צמחוניים של נתניהו בכנסת ב־13 ביוני 2021, יומו האחרון כראש ממשלה: "לחבריי כאן בכנסת ולהמוני ישראלים אני אומר היום – אל תיפול רוחכם. נמשיך לפעול יחד עבור המדינה האהובה שלנו. אני למענכם במאבק יומיומי להפלת ממשלת השמאל המסוכנת הזאת, ובעזרת השם זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים".
בפועל זה אכן קרה יותר מהר ממה שרובנו חשבנו, אך לא ברחוב ולא בכוח אלא בקלפי. 2.3 מיליון אזרחים הצביעו בעד הממשלה שעומדת לקום בקרוב: ממשלה ימנית אמונית שבכיריה הבהירו מראש את תוכניותיהם. הכול הונח על השולחן: רפורמה במעמד בג"ץ, משילות, תנופת התנחלות, הטבות לחרדים וכמובן ביטול המס על משקאות ממותקים. לא היה מצביע אחד שבן־גביר, סמוטריץ' או נתניהו הסתירו ממנו את מצעם ואת שאיפותיהם. גם על אבי מעוז רוב המצביעים שמעו מראש. כאחד מהם אני מודה שלא אהבתי את הריאיון שלו בשבוע שעבר ל"עולם קטן", שהזחיחות של בן־גביר מטרידה אותי מאוד, ושהתיאבון הגדול לתיקים של כל חלקי הקואליציה מאיים על שמחת חנוכה שלי, אך אין בארץ איש אופוזיציה אחד הרשאי להתלונן שהוליכו אותו שולל. הקואליציה החדשה ישרה כסרגל לעומת קודמתה. היא נערכת לממש את מה שהבטיחה באולפנים, לא יותר ולא פחות. אז כנגד איזו תרמית בדיוק איזנקוט קורא "להוציא מיליון איש לרחובות ולהילחם בו"? האם אינו מבחין בסתירה כלשהי בין היומרה הממלכתית שלו לבין השתוקקותו לגרור את ישראל לקרבות רחוב רגע אחרי שהיא נחלצה סוף־סוף מהתיקו הממאיר בארבע מערכות בחירות?
כמובן, לאופוזיציה שמורה תמיד זכות ההפגנה. התנגדות ממשלתית לזכות ההפגנה היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. אבל בנסיבות הקיימות, שבועות ספורים בלבד מאז סגירת הקלפיות, הטפה של רמטכ"ל בדימוס ושל ראש ממשלה מכהן להפגנות ענק לוחמניות היא בעצם מאמץ לביטול תוצאות הבחירות, ניסיון להלך אימים על שלטון חוקי למהדרין, אינתיפאדה מתוצרת בית, סף מלחמת אחים.
כשמשה פייגלין חסם כבישים והטיף למרי אזרחי נגד ממשלה שעשתה עסקים עם ערפאת בניגוד להבטחת בחירות מפורשת, הוא הורשע בהמרדה ונשלח לשישה חודשי עבודות שירות. ב־2003 בג"ץ פסל אותו מהתמודדות לכנסת, אף שבהחלטת הפסילה צוין שהוא נקט "פעולות מחאה בלתי אלימות שחומרתן אינה מופלגת". בנימוקי השופטים נאמר ש"פייגלין סירב לקבל על עצמו את הכרעת הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי והחליט כי הוא וחבריו יעשו כל שביכולתם גם בניגוד לדין, לסכל החלטות שנתקבלו כדין". בכירי השלטון המקומי שהתחייבו השבוע לצפצף על הכרעות שיתקבלו כדין על ידי השלטון המרכזי החדש הולכים בעקבות פייגלין. האיומים לחסום שוב את בלפור ולהציף את גשרי ישראל במפגינים זועמים אינם חמורים פחות מחסימות הכבישים הבודדות שלו בשנות התשעים.
"פה ושם יהיו בוודאי מי שיגרדו את קווי הלגיטימיות של המחאה", התנבא השבוע באהדה פרקליט משמרות המהפכה רביב דרוקר. כלומר, יש פה כבר הכשר מסוים לאלימות. "מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם", התפעם עמיתו של דרוקר, משה גורלי מהעיתון כלכליסט. יאיר גולן, סגנו לשעבר של איזנקוט, איים בסרבנות שירות בצה"ל. יאיר לפיד, כאמור, הבטיח שעוד לא ראינו כלום.
עלעול בארכיון מגלה שלפיד אינו פוסל עקרונית מלחמת אחים. ב־19 בספטמבר 1989 הוא כתב במעריב, לרגל איזושהי אשליית שלום חולפת: "אם היה זמן בשלושים השנים האחרונות, שבו נזקקה החברה שלנו לאיזה פילוג בריא זה עכשיו… אנחנו בדד־ליין הלאומי… תהיה כמובן תקופה שיהודים יכו יהודים, אולי גם יהיו יריות באוויר פה ושם, זה כבר קרה קודם. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה, בשלום".
