התחלה
הטור הראשון, שלדעתי הוקלד במכונת כתיבה, דיבר על שבת אצל ההורים. שם נכתבה הפסקה הבאה: "הקושי מתחיל בשלב האריזה. לא ברור איך, אבל אנחנו לא מצליחים להתייעל. אחרי התיק לילדים והתיק להורים, מגיעות "השקיות". הבעל נובר בארון השקיות־כי־אולי־פעם־נצטרך (ואם מדובר בשקיות ממותגות אולי נביא בהן סלט כשאנחנו מתארחים). ראשונה עולה הענקית של שילב, שמוכרזת מיד כשקית של הנעליים. אחריה תגיע שקית הפרפורמריה ומיד בעקבותיה שקית הכל־מיני־דברים־של־הרגע־האחרון ששכחנו: הבקבוקים של התינוק, החלה בצורת שבלול שהילדה אפתה בגן, טלית וכמה בגדי שבת שאמא שלך כבר תגהץ". ופתאום הבנתי שבאחד הטורים האחרונים שלי כתבתי משהו דומה מאוד: "השבת מצאנו את עצמנו לוקחים את האוטו הקטן, עם שני תיקים ועיתון. נוסעים עם הקטנות לבית ההורים. איזו מין שלווה ולא שוכחים שום דבר. איזה כיף! לא צריך לחזור לאחור. כי לא שכחנו חיתולים ולא בקבוקים ולא עלינו את המוצץ". ונראה לי שזה מסביר הכול.
טור שבועי
יש טורים שבערו בי, וכתבתי אותם כל כך מהר וחזק שנדב היה אומר, את מעירה את כל הבית עם המקלדת. אבל יש טורים שהייתי חושקת שיניים. קמה, חוזרת, הולכת. כותבת בקבוצה של החברות תנו לי רעיון לטור. כותבת בקבוצה של שי, שרית וקרן: תנו לי רעיון לטור. קשה מאוד, טור שבועי. זה עול. באמת. זו זכות, אני יודעת. אבל זה עול. מגיע יום ראשון – שזה הדדליין, ואני מתחמקת. ואז בשני בבוקר הנזיפה מההפקה: נו מה קורה עם הטור. והרצון הזה, לחדש, לרגש, להצחיק, לדייק. והפחד הגדול שאני משעממת ובעיקר שאני חוזרת על עצמי. מול הילדים שלי אני קוראת לזה עקביות, אבל מולכם, זה קשוח. הטור הזה עשה משהו. לא יעזור. אני מאמינה באמת ובתמים, שהיו לי כמה טורים שהדהדו מעבר לשבת. שלא עטפו בהם דגים למחרת. קיבלתי במהלך העשור מיילים שמספרים לי שהטורים משמשים אותם בהדרכת חתנים. תמונה מאחד המקוואות עם הטור שלי תלוי שם, לצד כל הברכות. והכי מוטט אותי הטור על הלידות השקטות שתלוי בכניסה לאחת המרפאות הגדולות בארץ. בסוף כל שבוע רציתי להרגיש שאני עושה משהו עם ערך. שליחות, המילה הזו שאנחנו כל כך אוהבים. אני מאמינה שעשיתי יותר טוב מנזק. שפתחתי את הלב יותר ממה שאטמתי. ואיך אומרים אצלנו, ואם מישהו נפגע סימן שמגיע לו.
אנונימי
אחרי שפרקתי בשנים הראשונות את מה שבער בי, התחילה תקופת המכתבים: אנשים היו שולחים לי מכתבים שוברי לב, שהאירו את עיניי למקומות שלא חשבתי עליהם. וככה נכתבו פה טורים חשובים מאוד. על פגיעות מיניות, ועל קשיים באינטימיות, ועל הילד שלא נכנס להדרכה ועל הילדה שלא התקבלה לאולפנה. בשלב מסוים נדרשתי להפסיק עם זה ובצדק. זה אמור להיות טור אישי, ולא המדור לחיפוש אמפתיה. אבל אני שמחה שהאמנתם בי שאני אעביר אליכם את המיקרופון. מיקרופון שמעל שלושים שנה התאמצתי מאוד להחזיק בעצמי.
ראובן
זה מושג אינטימי מאוד, שחלקתי עם הקוראים של מוצש, ושאני יכולה לדעת שאיך שאני אומרת אותו הם כבר ממש יכולים לראות אותו בעיני רוחם. פעם התביישתי בתקופה ההיא והרחקתי את עצמי ממנה. היום יש בי המון רכות וחמלה כלפי אותה ילדה שונה, ממושקפת ומתולתלת שהרגישה ראובן הרבה יותר מאשר רביטל. ורק רצתה שיקשיבו לה ושיאהבו אותה.
שקופים
יש המון נושאים שעוד צריך לכתוב עליהם. אפילו שהיום אומץ כבר יש לכולם. כשהתחלתי לכתוב חטפתי ביקורת בסגנון – כביסה מלוכלכת צריך לכבס בבית. מה עם אינטימיות. למה הכול בחוץ. היום זה לא ככה. היום הקושי הוא דווקא להיות שמרני, ומבחינתי זה מעולה. יש נושא אחד שלא הצלחתי לפצח והוא נושא "השקופים" ביישובים ובשכונות. הזוגות שרוצים ולא מצליחים להשתלב חברתית. פעם כתבתי "קנה לך חבר", זה חייב להיות בעשייה ובעבודה קשה. אבל אז מישהי כתבה לי, רביטל די, את גורמת לי להרגיש לא בסדר, אבל אני הכי בסדר. מזמינה ומתחמקים. מחייכת ומתעלמים. אני מאמינה לה. ובכל זאת, מאחורי כל חבורה שצועדת יחד אחרי התפילה לשתות קפה אצל מישהו, נשארו כמה שראו את הגב שלהם וחזרו הביתה מבואסים מעוד שבת שכזאת.
לא לטבע
אני מאוד מקווה שבערך הזה הצלחתי לערער את המגזר. עד מתי טיולים בחול המועד בתוך גשם, מסלולים בחנוכה בתוך אובך ומכות חום באוגוסט. אמרו "לא" לטבע. זה לא יהפוך אתכם להורים פחות טובים.
רווקות
פחדתי לאבד את הקוראות הרווקות שלי. לא פעם. היחסים שלי איתן דומים ליחסיי עם חברותיי שטרם נישאו. אפס ביקורת ומקסימום תפילות. במהלך העשור לא התעלמתי מהגיל המתקדם ומהאתגרים השונים שמתמודדת איתם רווקה בת 40 פלוס. השתדלתי לכתוב להן. לכתוב עליהן. לדרוש שהשיח יתקיים ושהפתרונות החברתיים וההלכתיים ישימו אתכן במרכז. מקווה שהצלחתי אפילו בקצת.
ההיריון החמישי
תראו, זו בעיה. אני לא יכולה לכתוב על זוהר בלי לחייך. הלב שלי, היריון האהבה הטהורה שלנו. הניסי־ניסים. ובעצם זה סיפור הכי רגיל, נכנסתי להיריון בלי טיפולים. אמא'לה, אחרי שנים, אחרי שהתייאשתי. אחרי שכבר כתבתי שאני עוזבת את זה. ואז ברגע האחרון, כשהבינו שיש בעיה ויש שליית פתח, בלידה החמישית הייתי צריכה לעבור ניתוח קיסרי. זה היה מופלא ומפתיע והצלחתי לשמור את זה בסוד לארבע שעות. והתבאסתי שזו בת, והתאהבתי בה. ואני מגדלת אותה כמו נכדה ואני לא מאמינה שיש לי ילדה בגן חובה. ואני מתמוטטת עם כל פעם אחרונה של אמא של שבת ושל מסיבת חנוכה על כיסא קטן מדי. החיים מפתיעים, שתדעו.
זה ויראלי
כמה שיפה הוויראליות ככה היא ארורה. מדוע דווקא הסרטון ההוא היה המפץ הגדול. לאלוהי הוויראליות פתרונים. מה עושים? פשוט עושים. ומקווים שיבוא עוד אחד כזה.
מלכה
בראשית הייתי צריכה להכתיר את עצמי. קראתי לעצמי שמש העמים וכאלו. זה היה נכון מאוד לאותה התקופה. לא מזמן ראיתי את טרנד "נשואה למלך". אני מפרגנת תמיד לכולם, רק לא לפוסט אחד שפסל את מה שאמרתי והיה כתוב בו שהתבלבלתי בדרך. מי שכתבה אותו לא הבינה אותי. מעולם לא ניסיתי להרים את עצמי על חשבונו של האיש שלי. פשוט הייתי חייבת להרים את עצמי מהמגבונים, מהרצפה. מחוסר האונים והעייפות הלא נגמרת. מהתנודות הקיצוניות של דימוי הגוף ומצב הרוח. מהדמעות שמחכות לי בזוויות העין. היום אני לא צריכה את המילה הזו, מלכה. כי היום הגיל והניסיון עשו את שלהם. אבל, לכל האמהות לקטנטנים, לכל ההריוניות – אני רוצה ללחוש, את מלכה. באמת. ואין עלייך ואין לקחת אותך כמובן מאליו.
נדב
האיש שלי. בהתחלה לא היה לנו קל עם הטור והחשיפה. אי אפשר היה לכתוב בלי לכתוב עליו ועלינו ואז על הילדים. היה גם הטור ש"סיבך" אותי, בעצם בואו נוריד את הגרשיים, הוא סיבך אותי עם הכפר. לא הכרתי מספיק, לא ידעתי מספיק, אבל הייתי להוטה לכתוב נגד ועדות הקבלה. באתי מהעיר, לא הבנתי שהכול אישי. אני זוכרת איזו שבת הייתה אחר כך, נתבקשתי לא להסתובב בכפר…
כשבאתי לכתוב את הטור במוצש שאלתי אותו מראש. אם הוא מסכים, כי אם כן, הוא יצטרך לסמוך עליי שאני אכתוב מספיק בכבוד וברגישות, אבל שכמובן תהיה חשיפה. הוא זרם. כמה פעמים הצעתי לו לכתוב את הטור במקומי, את נקודת המבט של האיש שלי. והוא הגיב באותה התשובה המושבניקית, שבה הוא הגיב גם כשהצעתי לו שנעשה קורס הכנה ללידה וגם כשהצעתי לו שנכתוב זה לזה מכתבים כל יום נישואין: אין צורך.
אוטו
לפעמים אני נשאלת על המהלך שלי. זה די דבילי ואין לי מה להגיד. רציתי בהתחלה קליפים מושקעים. הבאנו צלמים ועורכים ואפילו רקדניות. בסוף, בגלל הלחץ והעלויות פתחתי מצלמה והתחלתי לירות פאנצ'ים באוטו. האוטו לא רק נוח לצילום סרטונים, אלא יש בו גם את הרגע הזה כשהילדים יורדים ופתאום נהיה שקט באוזניים. ואפשר לנשום ולעשות סדר בוואטסאפ. וזה כמובן גם הרגע הכי טוב לצעוק.
גיל ההתבגרות
וואו. לזה לא הייתי מוכנה. אני מודה. ידעתי שזה הולך לבוא. אבל לא הייתי ערוכה לעוצמות. לרכבת ההרים, לחוסר ההיגיון ובעיקר ליכולת שלהן בשנייה לערער אותי ולתהות על העמדות והערכים שלי.
רק על עצמי
מדי פעם אני מקבלת כזה הודעות אוטומטיות, רעיון לכתבה ואז אני עונה – סורי, אני לא עיתונאית. זה קצת מזכיר לי את ההחלטה שלי בסוף לימודי פסיכולוגיה. נראה לכם שאני אשב עם מישהו באותו חדר והוא ידבר? אז ככה, גם אין לי את זה. את החוש ואת האומץ ואת הדחף לחפש סיפור טוב ולהוציא אותו לאור. וגם כל מה שבא לי זה לכתוב עליי ואותי. כל מה שבא לי.
סתמו
לא מבינה באיזה קטע זה לא השם של השבט החדש.
קורונה
מה אני יכולה לכתוב על זה. חוץ מתודה לכם, שליוויתם אותי בנצח, בתהום. כתבתי על זה המון, ולא עזבתם אותי אפילו שלא הצלחתי לצאת מהבוץ. אין עליכם.
בייביסיטר
מכל הפוסטים והסרטונים, היה פוסט אחד שהייתה לו תהודה ועורר מחלוקת יותר מכל השאר. הפוסט שבו ביקשתי שרק האמהות יחזירו את הבייביסיטר הביתה בשעות הלילה. זו הייתה מערבולת רצינית. זה היה בכל מקום, היה לי קשה לעבור מלהיות ההיא שצועקת באוטו למישהי שחולקים על דעתה, מסכימים או לא מסכימים איתה. אבל לרגע לא חשבתי להוריד את הפוסט. היום, אחרי מאות הודעות שקיבלתי, ידעתי שעליתי כאן על בליינד־ספוט חברתי, מקום שלא ידענו שצריך אפילו לדאוג לגביו. הרגה אותי אמא אחת מהחבורה המורחבת שכתבה לי: "רק נגיד, שלפני 30 שנה, חבל שלא האמא החזירה אותי הביתה". מאז בכל פעם שאנחנו נפגשות, אנחנו מתחבקות. אני לא שאלתי יותר, והיא לא הייתה צריכה להסביר.
פתיתים
הנמסיס שלי. אני לא יודעת לעשות פתיתים. הם יוצאים לי או גוש או מרק או שרוף או שלושתם. הנושא הזה חזר על עצמו אחת לרבעון, בשאיפה שאולי אפרת ליכטנשטט מסוף העיתון תציע לעשות לי שיעורים פרטיים. זה לא קרה. אגב, המתכון הוא מתכון משפחתי שעובר מאם לבת, לאם לבת – עד רבקה אמנו שככל הנראה לא הייתה וואו במטבח – עובדה שיעקב מבשל את הנזיד. מצד שני – אל תשכחו שהמחמאה הגדולה ביותר שאמא יכולה לקבל היא – אמא, לאוכל שלך יש ריח של צהרון. הצלחת!
פמיניזם
התחלתי בהכי פמיניסטית שלי ולאט־לאט השתניתי. לדעתי בעיני פמיניסטיות "אמיתיות" אני בכלל לא פמיניסטית. אבל, אני עוד רוצה להאמין שאני כן. יש דברים שאני מתעקשת עליהם כי הם סמל ויש דברים שאני מתעקשת עליהם כי אחרות מפחדות להתעקש. אבל אני בהחלט שלמה יותר עם המורכבות. אני גם רוצה לעבוד ולהרוויח, וגם ממש־ממש אשמח לקבל את הילדים בבית לצהריים. אני חושבת, אגב, שזה משהו שעובר גם על הרבה גברים סביבי. בעיקר הצעירים. כשזוהר מכריחה אותי לעלות לגן שעשועים פעם ב־, כבר פחות נדיר לראות שם אבות צעירים. זה דבר שלא היה "בתקופתי". כולם מרוויחים.
תלתלים
מדי פעם אני מסתכלת על תמונות ישנות שלי ושואלת את עצמי – איך נתת לעצמך לצאת ככה מהבית. למשל בתקופות שהייתי עושה פן. פן לפני הופעה ופן לפני צילומים. במהלך שנות הכתיבה עברתי כמה וכמה משברי זהות, וכולם באותו כיוון של מספיק עם החרטא, תתחברי לעצמך. הראשון והעמוק מכולם היה לחזור לכתוב רביטל בב', ולהפסיק עם רויטל בו' (שככה המורה שלי בכיתה א', אמרה בקול מול כולם, יש פה טעות, תכתבי בו') והשני היה לחזור לתלתלים. בכתבה ארוכה, התחברתי לאוריין פז, מקימת קהילת המתולתלות, והיא הסבירה לי איך מגלים מה סוג השיער שלי ואיך צריך לטפל בו. וחסדי ה' בכמות גבוהה, היום אני מתולתלת גאה, שלא צריכה כלום חוץ מעשרות תכשירים ושעתיים ארגון שיער ביום. אין כמו לחזור למקורות.
הטור האחרון
זו הפעם האחרונה, ואני מתרגשת. אני שואלת את עצמי מה לכתוב שתהיה בשורה וגם פרידה. ושידעו שזו ממש בחירה שלי אבל אני גם ממש עצובה. שזה היה קצת כמו הנקה, מופלא ומעיק. הלוואי שיישאר לנצח ואני לא יכולה עם זה יותר. ומה עכשיו? יהיה דדליין פאנטום בימי ראשון? ואיך אני אשפיע ואיפה הדורות הבאים יכירו אותי? ניסיתי טיקטוק ובואו, זה לא היה וואו.
מילה לסיום
עשר שנים. וואו. זה המון. מה עבר עליי. הייתי עם שלושה, עכשיו אני עם חמישה. הייתי שכירה ב־100 אחוז, עכשיו אני עצמאית. שקלתי… טוב, נו, נעצור כאן.
תודה גדולה למקור ראשון, לחגי ולאורלי. לעורכים המופלאים של מוצש לאורך כל השנים, לעורכי התוכן שלפעמים היו אבודים בקצב הכתיבה. לעורכת הלשונית שלא פעם התייאשה ממני. למעצבים, למפיקות ולכל מי שאפילו לא ידעתי שהיה שם כדי להיות הדולה של הטור הזה. התברכתי במאיירים מופלאים. מורן ברק ונועה קלנר. איור הוא לא רק קישוט, הוא יכול להיות כמו עוד פסקה. שמסבירה, שמדגישה. אני יודעת כמה האיור הוא חשוב כשהוא מצחיק אותי ועוד יותר כשהוא מרגש אותי. וזה קרה כל שבוע מחדש.
תודה למשפחה שלי. נדב, רותם, יובל, גילי, נועם וזוהר, שהסכימו שנעבור כאן, מול כולם, תהליכים ומשברים ושמחות קטנות של יום חולין.
שתדעו שלנגד עיניי תמיד עמדו שתי מילים: שלום בית.
מקווה שעמדתי במשימה.
