אחרי הניצחון הגדול והדרמטי ביותר בחייו הפוליטיים, בנימין נתניהו מגיע לממשלתו השישית כראש ממשלה חלש מאי פעם. במקום כינון בזק של ממשלה, המשא ומתן נמתח חודש תמים לפחות. ביום ראשון הוא יבקש מהנשיא ארכה של שבועיים. כשהבין ששותפיו לא באו להסתערות קלה אלא למלחמת חפירות, גם הוא שינה טקטיקה: בליכוד מכדררים במקום כדי לקבל תוספת זמן מיצחק הרצוג.
ראש הממשלה המיועד יצטרך לשכנע את נשיא המדינה שהוא קרוב להקמת ממשלה, אבל לא קרוב מדי. ברגע שיכריז "עלה בידי" תחל הספירה לאחור, והוא יידרש להשביע ממשלה בתוך שבוע; אלא שכדי לעמוד בדרישות הקדם־קואליציוניות של השותפות הוא זקוק לשבועיים לפחות. מיד לאחר החלפת היו"ר, ביום שני, ייפתח בליץ חקיקתי שיאפשר לאריה דרעי להתמנות לשר וירחיב את סמכויותיו של איתמר בן־גביר במשטרה. וכך נולד פורמט ביניים: לא הסכם קואליציוני אלא ״מכתב תפקידים״. יהדות התורה וש״ס מאשרות שהגיעו לסיכומים על חלוקת השלל, אבל טוענות שהתהום העקרונית – הנוגעת לחקיקה ולתקציבים – פעורה עדיין. הנשיא אולי ישאל כמה שאלות אך יאשר את תוספת הזמן.
השיחות תקועות גם בגלל פער בתפיסת המציאות של נתניהו מול זו של שותפיו: הוא זהיר ומפוכח, אולי מדי; הם שיכורי ניצחון. נתניהו מודע לתבהלה החילונית – בעיקר בקרב מתנגדי הממשלה, אבל גם באגף הליברלי של תומכיה – ומשוכנע שיש לה השפעה על תוחלת חייו בשלטון. שאר ראשי המפלגות בקואליציה שלו בזים לגישה הזאת. זעקות שבר בתקשורת או ברחוב לא מרגשות אותם, והם מתכוונים לממש את הבטחות הבחירות שלהם סמוך לכינון הממשלה. זה בולט ברטוריקה הפומבית ובתדרוכים שלא לציטוט: נתניהו מנסה להרגיע, בשעה שחלק משותפיו כמעט משועשעים מהפאניקה, האותנטית והמלאכותית, ברקע חלוקת התפקידים והצהרת הכוונות.
נתניהו, שיהיה לראשונה הסמן הממורכז בממשלתו, יודע שאין לו חלופות, ומכאן התנהלותו הפזרנית במו"מ הקואליציוני. נדמה שסמוטריץ', דרעי, משה גפני ובן־גביר שכחו שגם להם אין חלופות. גורם בסביבת נתניהו שהיה עד לחלק ניכר מהשיחות איתם יצא מיואש: זה לא יחזיק ארבע שנים. השותפים מפגינים נאמנות בחוץ אבל צורחים עליו בחדר. כך היה השבוע עם גפני, שהתרצה לחתום על מסמך התפקידים רק אחרי שיחה בדציבלים גבוהים מאוד עם נתניהו. כך גם לפני שבועיים, בערב החתימה עם עוצמה יהודית: שיחת צעקות קשה התפתחה בחדר. לא רק יו"ר עוצמה יהודית הרים את הקול על ראש הממשלה המיועד, אלא גם ראש המטה המיועד שלו, חנמאל דורפמן, צעק על נתניהו כששמע ממנו על הכוונה להפריד את משרד הפריפריה מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל. "מתי בפעם האחרונה היית בפריפריה?", הטיח ביו"ר הליכוד. "מה אתה מבין בפריפריה? מתי היית בדרום תל־אביב?". רק אחרי כמה דקות התעשת אחד מאנשי נתניהו והשיב בצעקות. הדיהן לא נשכחו גם אחרי החתימה המחויכת.
הגוש הומוגני ומבוצר מאי פעם, והתחרות על האלקטורט רק מחריפה בין מפלגות שההבדלים האידאולוגיים ביניהן הולכים ומיטשטשים. אולם בלב המחלוקת עומד עניין מהותי יותר: אין אמון. לא בין ראשי הקואליציה שדרשו הסכמים מפורטים ותשלום במזומן לראש הממשלה, ובטח שלא בין מפלגה למפלגה. סמוטריץ' כועס על בן־גביר, שהכשיל את מאמציו להשיג את תיקי הביטחון והדתות; דרעי חושש מכוחו של סמוטריץ' באוצר, ולכן תבע וקיבל עצמאות כלכלית למשרדיו, כדי לא להזדקק לאגף התקציבים.
נתניהו הבטיח ממשלה יציבה לארבע שנים, אבל אם לשפוט לפי חבלי הקמתה, היא תתנהל כמו תחנת רכבת. קריעת המשרדים והמהפך המבני באוצר, בפנים ובבריאות יפגעו ביכולת למשול ולהוביל מדיניות עקבית ורצופה.
הממשלה היוצאת ירשה והעצימה רבים מתחלואי ממשלת נתניהו ובני גנץ, בין השאר כדי לתחזק את רכיביה המקוטבים. לאנשיה אין זכות לבוא בטענות לקואליציה המוקמת – לא על ריבוי שרים ולא על המצאת משרדים, וגם לא על הרוטציות. אבל היה אפשר לצפות שדווקא הימין המאוחד יהיה מהודק יותר. במקום זה הוא מעתיק בהצטיינות ואף משכלל את ההרגלים המפוקפקים מהקואליציה הקודמת. למרבה הצער, נראה שהתהליך הוא דו־צדדי: גם האופוזיציה החדשה לומדת מקודמתה את כל מה שעדיף היה לשכוח.
עם סיום חלוקת התפקידים למפלגות הלוויין החל נתניהו לזמן אליו את בכירי הליכוד. בזה אחר זה, לפי סדר הרשימה, הם מגיעים ללשכתו. זה לא "ליל הדמעות" של חלוקת המשרדים אלא בדיקת השטח. הוא שומע ורושם.
הנתח של הליכוד יהיה גדול, הודות למפתח השרים הנדיב: אחד על כל שני ח"כים. אבל התחושה היא עדיין תחושת שאריות. נתניהו שמר לחברי מפלגתו שניים משלושת התיקים הגדולים – הביטחון ליואב גלנט, החוץ לאמיר אוחנה (או לרון דרמר, שמיועד גם לראש המל"ל או לשליח מדיני מיוחד), המשפטים ליריב לוין – ועוד רשימת תיקים נאה: חינוך, תחבורה, כלכלה, אנרגיה, תשתיות, תקשורת. ובכל זאת, הם האחרונים בתור. כמו כן, במשרדים רבים נותרו סמכויות מעטות, מה שמעורר תסיסה.
אורי אורבך ז״ל כבר ציין את ההבדל בין שר ה- (שר האוצר ושר הפנים וכדומה) ובין השר ל- (כמו השר לנושאים אסטרטגיים או השר לפיתוח אזורי). בממשלה החדשה הפכה סמכות נוספת לפופולרית במיוחד: שר ב-. סמוטריץ' יהיה גם שר במשרד הביטחון, לש"ס יהיו שר במשרד החינוך ושר במשרד הפנים. כולם אורחים בלתי רצויים עם מנופי לחץ שיצמצמו את מרחב התמרון של הליכודניקים במשרדיהם המרוטשים גם כך. שיקול מעניין בחלוקת התיקים יהיה המאמץ של נתניהו לפורר את סיעות המורדים והממורמרים בליכוד. גם אם יצליח, הוא יפגוש בהם לאורך כל הקדנציה.
ציר מתיחות מובנה בקואליציה יהיה בסוגיות הדת והמדינה. קשה למצוא פערים אידאולוגיים בין המפלגות החרדיות למפלגת הציונות הדתית, שאימצה קו חרד"לי בתחום (בכיר בש״ס אמר לי: בהשוואה לסמוטריץ', אנחנו נהיה גורם ממתן), אבל יש מרחב לא מבוטל לעימות על הכוח והמינויים: כארבעים תקנים של רבני ערים עדיין ממתינים לאיוש – כולל בירושלים, בתל־אביב ובחיפה, עוד עשרה דיינים חדשים צפויים להתמנות, והדובדבנים שבקצפת – בשנה הקרובה ייבחרו שני רבנים ראשיים לכהונה של עשר שנים.
למרות ייצוג חסר תקדים של 14 מנדטים למפלגת המגזר הסרוג, תיק הדתות נשאר בידי החרדים, ולכן לש"ס יש יתרון מובנה בתחום. ההערכה היא שהקואליציה תפעל לדיל: רב חרדי ורב סרוג. ש"ס כמובן מעוניינת שהראשון לציון יהיה חובש כיפה שחורה. המועמדים הבולטים לתפקיד הרב הראשי הספרדי הם הרב יהודה דרעי, אח של יו"ר ש"ס שמכהן כרב העיר באר־שבע; והרב דוד יוסף, אחיו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה וחברו של דרעי לספסל הלימודים. מולם, ספק אם יתמודד על התפקיד בפעם הרביעית הרב שמואל אליהו. בנו יכהן כשר המורשת, אבל כוחה הפוליטי של ש"ס מרוכז יותר ורתום יותר למשימה. בכלל, בעיוורונה הציונות הדתית השקיעה מאז ומתמיד בעולם התורה האשכנזי יותר מבזה הספרדי. שמות המועמדים הסרוגים שייכים מטבע הדברים לאגף החרד"לי יותר: אחת ההצעות היא לשנות את החוק באופן שיאפשר את התמודדותו של הרב יעקב שפירא – ראש ישיבת מרכז הרב, ובנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא זצ"ל – אף שחצה את גיל שבעים. שמות בולטים נוספים הם הרב אליעזר איגרא והרב מיכה הלוי, וכמובן גם משפחת לאו צפויה לשגר מועמד: הרב משה חיים לאו. כמו כמעט כל שאר המתמודדים – בן של, אח של.
