הנה, סוף־סוף התחיל המונדיאל. איזה מרגש היה המשחק הראשון בין רוסיה לסעודיה? השוערת הרוסית שיחקה נהדר. גם הבלם הסעודי היה לא רע בכלל, אבל הוא לא היה יכול לעשות כלום מול החלוצה המוסקבאית המצוינת ששלטה בכדור במיומנות. לפחות הקשרית מסעודיה נתנה הצגה טובה והותירה לנבחרתה תקווה להמשך שלב הבתים.
מופרך, הא? איזו שוערת ואיזו חלוצה. אין נשים במונדיאל, וגם לא יהיו. אה, רגע, דווקא יש: הפעם, לראשונה בהיסטוריה של גביע העולם, יהיו גם נערות כדורים ולא רק נערים. כן, החבר'ה החמודים שרצים ומחזירים את הכדור למגרש? אז עכשיו יש גם בנות שיעשו את זה. לראשונה בהיסטוריה. "מרגש זו לא המילה הנכונה", צוטט מאמן קבוצת הבנות בהארץ. "זה סיפור אגדה". מה יש לומר, חתיכת אגדה, לאסוף את הכדורים שברחו לשחקנים מהרגליים ולהחזיר אותם למגרש. בסוף עוד נגיע לשילוב נשים בכיסוח הדשא במגרשים.
למה בעצם ברור לכולנו שנשים מודרות לחלוטין ממשחק באירוע הספורט מהחשובים והנצפים ביותר בעולם? איך אפשר להסביר את השתיקה הזאת, את קבלת הדין הכנועה, את השוביניזם הבוטה והמקומם הזה, שנמשך למרבה החרפה מ־1930 ועד ימינו? השאלה רק מחריפה כשקוראים מחקרים שלפיהם ספורט הוא קודם כול מוסד תרבותי־חברתי המשמש זרז של מגמות ותנועות אנושיות. כל עוד אנחנו מסכימים עם הליהוק המגדרי הזה אנחנו ממשיכים לדחוק את הנשים לפינה משלהן, שבה בדרך כלל יהיו כמה בובות עם בגדים ורודים וכלי מטבח.
התשובה לשאלה הפרובוקטיבית הזאת פשוטה וחדה: גברים חזקים פיזית מנשים, ולכן קבוצות כדורגל שישלבו נשים יפסידו לקבוצות שלא יעשו זאת. ועם כל הכבוד לפמיניזם, קבוצות כדורגל רוצות קודם כול לנצח. פרופ' וורן פריליי, מרצה לחינוך גופני מניו־יורק, הגדיר זאת בדרכו הפוליטקלי־קורקט: "מה שהופך את הספורט לפופולרי כל כך הוא המתח וחוסר הוודאות של התוצאה. מעורבות נשים בספורט מסוים עלולה לשבור את המתח הזה. בריצות קצרות, למשל, אפילו הספורטאיות המוכשרות ביותר נמצאות בעמדת נחיתות כשהן מתחרות נגד ספורטאי ממוצע, וזאת בשל מגוון סיבות, כגון הבדלים במסת שריר, חוזק מולד, רמות טסטוסטרון ועוד".
כלומר, אנחנו מדירים חצי מאוכלוסיית העולם מאירועים בעלי חשיבות בינלאומית רק כדי לא להוריד לעצמנו את רמת המתח. תרשמו את התירוץ הזה לפניכם.
ההדרה הזאת קיימת כמובן לא רק בגביע העולם בכדורגל. בשבוע שעבר התפרסמה רשימת 100 הספורטאים הרווחיים ביותר בעולם של "פורבס". אין נשים ברשימה הזאת. אפילו לא אחת. בשנה שעברה דווקא הצליחה מישהי להשתחל לרשימה המכובדת: הטניסאית סרינה ויליאמס. מדוע נפקד מקומה הפעם? בספטמבר היא ילדה את בתה אלכסיס, מה שגרם לה להפסיק להתחרות והנמיך את הכנסותיה מטניס משמונה מיליוני דולרים בשנה שעברה לפחות ממאה אלף דולר השנה.
בשנים האחרונות אחת לכמה חודשים עולה סוגיית הדרת הנשים לדיון במרחב הציבורי הישראלי. כל אירוע בסניף בני עקיבא נידח שבו נתנו לחניכות לרקוד באור אולטרה־סגול מגיע לדיון סוער בכנסת על אפליה ממוסדת, שעלינו לגדוע בעודה באיבה. כל טקס צבאי שבו החליטו המפקדים לא לשלב זמרת הופך בידי תועמלנים מקצועיים לסופה של הדמוקרטיה. יחידות המשלבות חיילים וחיילות זוכות לסיקור תקשורתי אוהד ומפרגן עד אין קץ, והבעיות הפיזיות והמנטליות שנוצרות עקב כך באופן טבעי מודחקות ומוחלקות.
זו אולי הצביעות הגדולה ביותר של העולם המערבי החילוני. בתחום שהכסף הגדול מדבר בו והתוצאות מגיעות אחרי תשעים דקות, צריך להתחיל לתת הסברים למנג'ר, לעיתונאים המשחרים לטרף ולאוהדים השרופים. בתחום כזה אין שום בעיה להדיר נשים. כי הרי מה אתם רוצים, שנפסיד רק כי החלטנו להיות מודרניים? ודאי שלא. אבל כאשר התוצאות אינן מיידיות והתהליכים החברתיים ארוכים ומורכבים, הנזקים והבעיות ייראו מאוחר הרבה יותר – וכאן כבר אין בעיה לזעוק גוועלד ולדרוש שוויון מוחלט בין המינים.
הווליום הצורמני שבו מתנהל הוויכוח על "הדרת נשים" בישראל גורם להקצנה של שני הצדדים. במקום להפסיק לצעוק ולנסות להבין איפה אפשר לשלב נשים ואיפה לא, כל צד מתחפר בעמדת "כולה שלי". לא פלא שהצד השמרני הולך לקצה, שגם הוא אמור להטריד אותנו. בכתבה על מכינת עלי, ששודרה השבוע בתוכנית "המקור" בערוץ 10, אחת המרואיינות הייתה תלמידת השלוחה הנשית של המכינה, מוריה ולצמן. "באופן כוללני, הדעה של נשים יותר קלה", אמרה ולצמן בתוכנית. "נשים נוטות לפעול יותר מהרגש וגברים יותר מהשכל… ברמה ההלכתית, לפעול מתוך שכל, נשים פחות טובות בזה". הכתב ההמום שואל את מוריה: "את מאמינה בזה?", והיא עונה – "חד־משמעית כן, ברור לי. אתה לא מאמין בזה?"
אז אני לא מאמין בזה. אני מחנך את בנותיי שהעולם פתוח בפניהן יותר מתמיד. שהן יכולות להיות מדעניות ורופאות ומהנדסות ואמהות וראשות עיר, וכל מה שיחפצו. בדיוק כמו שאני מחנך את בניי. אבל בנותיי גם יודעות שאלוקים ברא אותן אחרת מבניי. אף אחד לא צריך לומר להן זאת, הדברים ברורים לכל בר דעת. ובדיוק כמו שאיש אינו מעלה בדעתו להציב שוערת על מגרש הכדורגל בגביע העולם, כך גם הוויכוח הישראלי בנושא צריך לחזור לנורמליות.
